החלום האמריקאי ושברו: מלכודת הדבש של הליגיונרים הישראלים ב-MLS

הנהירה ההמונית של השחקנים הישראלים ל־MLS אמנם מנפחת את חשבונות הבנק שלהם, אך ברמה הלאומית האשליה מתנפצת על קרקע המציאות. ההתקפה של נבחרת ישראל מתבססת על שחקנים שצוברים מספרים בליגה בארה"ב, אבל מתקשים מול הקצב הגבוה, הלחץ האגרסיבי והאינטנסיביות שדורש הכדורגל האירופי

הפנטזיה כי הנהירה של רבים משחקני ליגת העל ליבשת המוזהבת תסייע לשיפור איכותה של הנבחרת הלאומית התנפצה לחלוטין בחלון הנוכחי של ליגת האומות. הניסיון הרציני הראשון ליהנות מפירות המגמה של שלוש השנים האחרונות, תורגם לתפוקה דלה מצידם של נציגי הליגה האמריקאית, המהווים כרבע מסגל הנבחרת.

הנחת העבודה בכדורגל הישראלי הייתה שככל שיגדל מספר הלגיונרים - לצד הגדלת מכסת הזרים בליגה העל לשמונה כדי לשפר את התמודדות השחקן המקומי - כך הנבחרת תלך ותשתפר. בפועל, 43 אחוז מלגיונרי הנבחרת מגיעים מארה"ב, ליגה בינונית שאינה מובילה לשדרוג היכולות ברמה הבינלאומית. תחת רן בן־שמעון, המאמן הראשון שמסתמך באופן מובהק על פירות ה־MLS, הנבחרת רק נסוגה. ישראל, המדורגת במקום ה־76 בעולם ומציבה לעצמה ציפיות לא ריאליות, הפכה לחוות הניסויים הכמעט יחידה במדינה שהנבחרת שלה צועדת במקום ה־16 בדירוג פיפ"א.

שישה שחקנים מארה"ב זימן בן־שמעון לקראת חלון ארבעת המשחקים בליגת האומות, שיסתיים הלילה (21.45) בבצ'קה טופולה בהתמודדות עם אירלנד. היכולת שהציגו העלתה ספקות לגבי תרומתם לשדרוג הנבחרת, והמחישה את הפער האדיר בין מעבר לליגות הבכירות באירופה לבין משחק בליגה בינונית ומטה. אמנם גם הלגיונרים האירופים לא כיכבו בחלון הזה - ובראשם מנור סולומון שנעלם לחלוטין - אך התקווה כי הגעה לארץ המובטחת תצמיח נבחרת משופרת אינה עומדת במבחן המציאות.

חוד ההתקפה הישראלי מושתת כיום על לגיונרי ה־MLS. חמישה מהם מגיעים עם דקות משחק משמעותיות ומספרים יפים בקבוצותיהם: תאי בריבו עם 14 שערים, עידן טוקלומטי עם 9, דור תורג'מן עם 7 כיבושים ו־9 בישולים, ליאל עבדה עם 5 שערים ו־5 בישולים, וסייד אבו־פרחי שעדיין לא רשם דקות משחק משמעותיות בקולורדו. למרות זאת, מול יריבות מדרג שני ושלישי באירופה, הבקיעה הנבחרת שער אחד בלבד. הסטנדרטים הטקטיים הנמוכים בארה"ב, איכות ההגנה הירודה, המשחק ללא לחץ והאינטנסיביות המאפשרת חשיבה איטית - נתקלים באתגר לא מוכר במפגשים הבינלאומיים ולכן הקושי גדול. ההחמצות של עבדה ובריבו מול קוסובו, לצד הקושי של תורג'מן נגד אירלנד, מבהירים כי בנבחרת היה צריך לנתח באופן זהיר בהרבה את התרומה הממשית של השחקנים לפני זימון המוני כזה.

לצורך ההשוואה, באף אחת מהנבחרות שמשחקות בבית הישראלי - אוסטריה, אירלנד וקוסובו - אין שחקן מה־MLS. בכל נבחרות הדרג השני באירופה יחד אפשר למצוא רק חמישה שחקנים מהליגה האמריקאית, מרביתם שחקני סגל משניים בגיאורגיה, אלבניה ואוקראינה. בדרג הראשון אין כלל נציגים מה־MLS. ישראל היא למעשה הנבחרת היחידה באירופה המצפה להשפעה חיובית ממאסה של לגיונרים מארה"ב - נוסחה שפשוט אינה עובדת.

במסגרת מסעותיו, טס בן־שמעון עם צוותו לסבב בארה"ב והתרשם מהאווירה באצטדיונים ומהמתקנים האדירים, אך ודאי שלא מהרמה המקצועית. האווירה האנטי־ישראלית בעולם מקשה כיום על מעבר ישיר מליגת העל לאירופה, למעט יחידי סגולה כמו רוי רביבו, וארה"ב הפכה למפלט עבור המפנטזים על עזיבה. אלא שבשיחות עם סוכנים בכירים מתברר כי גם האופציה האמריקאית הולך ונסגרת: המשאבים שהוקצו לצירוף צעירים אוזלים, ומעברים של שחקנים מעל גיל 22 (שאינם ממומנים על ידי הליגה) כמעט נעלמו.

במדדים רבים, הליגה האמריקאית מדורגת במקום ה־14 בעולם - רחוק משש הליגות הבכירות באירופה, וגם אחרי הליגה ההולנדית, הבלגית וליגת המשנה באנגליה. אמנם היא מדורגת מעל הליגה הישראלית (מקום 39), בעיקר בשל מבנה כלכלי שוויוני ומשאבים עדיפים, אך אינה מתקרבת לרמת האינטנסיביות האירופית.

הגל הנוכחי של הישראלים ל־MLS נולד משילוב של פריחת הליגה לקראת המונדיאל בארה"ב יחד עם הגעתו של לאו מסי, קשרים הדוקים של סוכנויות ענק (כדוגמת וסרמן) ובעיקר טרנד נקודתי המבוסס על הצלחת הנבחרות הצעירות וניצול חוקי הליגה המאפשרים לקבוצות לא לשלם דמי העברה אלא לקבל אותם מהליגה. השחקנים זכו לשדרוג כלכלי מטאורי, משכר מינימום של חיילים לחוזים של מאות אלפי דולרים.

דוגמאות בולטות למגמת ההתעניינות בישראלים בעקבות המונדיאליטו ואירו הצעירות הן עילי פיינגולד, שעבר ממכבי חיפה לניו־אינגלנד תמורת 2.6 מיליון אירו (עם שכר של כ־300 אלף אירו); רן בנימין, שנרכש מהפועל ת"א על ידי דאלאס ב־1.5 מיליון אירו; עידן טוקלומטי שעבר ממכבי פ"ת לשארלוט תמורת 3.5 מיליון אירו; ודור תורג'מן שנמכר ב־5.3 מיליון אירו ממכבי ת"א לניו־אינגלנד. אליהם הצטרפו אור בלוריאן שהגיע מהפועל באר־שבע לקנזס סיטי בהעברה חופשית, תאי בריבו שעבר מוולפסברגר לפילדלפיה תמורת 1.4 מיליון אירו ואחר כך לוושינגטון ששילמה עבורו 3.4 מיליון (בשכר של מיליון אירו), ליאל עבדה שעבר מסלטיק לשארלוט בעסקת שיא לישראלי של 8 מיליון אירו ושכר של 1.2 מיליון אירו, והרכש האחרון סייד אבו־פרחי, שנמכר ממכבי ת"א לקולורדו ב־5.3 מיליון אירו.

מבחינה כלכלית מדובר בהחלטה מצוינת: שווי השוק של בריבו, למשל, זינק מ־400 אלף אירו בתקופתו במכבי פ"ת ל־6 מיליון אירו, וטוקלומטי שילש את שוויו ל־4.5 מיליון אירו. אך השאלה המקצועית נותרה בעינה. לשם ההשוואה, שחקנים אחרים מדור ההצלחה הצעיר סירבו להצעות מ־MLS: סתיו למקין מעדיף לשחק בטוונטה ההולנדית והפך בה לאחד הבלמים הבולטים, ורוי רביבו דחה הצעות אמריקאיות עד שחתם באלצ'ה הספרדית. תרומתם לנבחרת איכותית ומשמעותית בהרבה.

אינדיקציה נוספת לרמה ניתן למצוא בנתוני המונדיאל האחרון: למרות שמספר שיא של 45 שחקני MLS ייצגו את מדינותיהם, אחד מהם בלבד פתח בהרכב של נבחרת אירופית (פטאר מוסה מקרואטיה). רק מחציתם היו שחקני הרכב, רובם בנבחרות ארה"ב וקנדה. ברור שמסי ורודריגו דה פול מארגנטינה הם הפנים של ההצלחה, אבל יתר השחקנים הגיעו מנבחרות כמו עיראק, האיטי, פנמה, קייפ ורדה, ניו־זילנד ודרום־אפריקה.

מעבר לעניין הכלכלי, בו אין ספק שהשחקנים הישראלים זכו לשדרוג מבחינת שכר, תנאים וחוויה אישית, השאלה היותר מעניינת היא כמה היציאה שלהם לארה"ב תרמה לנבחרת. הישראלים נחשבים לשחקנים מרכזיים בקבוצות שלהם, כך שמבחינת דקות משחק הם צוברים את הניסיון, הביטחון והקילומטראז' הנחוצים, כבר לא לגיונרים מסופסלים שרק רשומים בקבוצות שלהם באירופה. הם מתאמנים במתקנים ברמה גבוהה תחת צוות מקצועי נרחב שאין באירופה, ומגיעים למספרים גבוהים כיוון שמדובר בליגה שבנויה על אתלטיות, מהירות ומעברים מהירים מרחבה לרחבה. הכדורגל האירופי, לעומת זאת, מבוסס על צפיפות, מהירות מחשבה, טקטיקה נוקשה ולחץ גבוה - אלמנטים שהליגה בארה"ב פשוט אינה מספקת.

שוב, לא שהלגיונרים האירופים כמו מנור סולומון ואוסקר גלוך הציגו יכולת סבירה בשלושת המשחקים הראשונים בליגת האומות, בעוד הליגה הישראלית - שמספקת חמישה שחקני הרכב לנבחרת - רק נסוגה לאחור ומתייבשת מטיפת הכישרון האחרונה שעוד נותרה בה. עם זאת, הדרישות של הכדורגל הבינלאומי ברמת הנבחרות פשוט אינן תואמות את מה שלחבורת האמריקאים יש להציע. משום כך, ההסתמכות על הלגיונרים מארה"ב נכשלת במדינה היחידה באירופה שהחליטה לבנות עליהם.

אחד הטיעונים המרכזיים של השחקנים היוצאים לארה"ב ושל מקבלי ההחלטות בכדורגל הישראלי, שסגדו למעבר ההמוני מעבר לאוקיינוס, הוא שמדובר בתחנת מעבר בלבד בדרך לאירופה. אלא שהנרטיב כאילו הדלתות ליבשת הישנה סגורות בפני הישראלים מטעמים פוליטיים ומקצועיים משולבים - אינו עומד במבחן המציאות.

קחו למשל את בריבו, אחד הסקוררים הבולטים בליגה האמריקאית בשנים האחרונות, שלא קיבל ממנה שום הצעה לאירופה. ה־MLS היא בחלקה ליגת פיתוח ובחלקה ליגת פרישה עם שחקנים שהצטרפו לאחרונה כמו רוברט לבנדובסקי בן ה־38 שחתם בשיקגו וקאסמירו בן ה־34 שהצטרף למיאמי. מסי הקפיץ את הפופולריות שלה, אבל ברגע שיפרוש היא תאבד את הנכס המרכזי ותידרדר עוד יותר.

נכון שבחלון ההעברות האחרון נדדו ממנה 24 שחקנים לאירופה, בעיקר לשתי הליגות הבכירות ביבשת, אך לא מדובר בהצלחות מסחררות: זאבייר גוזו, שעבר מסולט לייק סיטי לקריסטל פאלאס (שבה ענאן חלאילי מככב) נכנס פעמיים בלבד כמחליף, ובנחמין קראמסקי שעבר ממיאמי בקושי מקבל דקות בפארמה.

לפיכך, גם לישראלים המצטיינים, שלא מגיעים משוק נחשק, יהיה קשה מאוד לעשות את קפיצת המדרגה עבורם ועבור הנבחרת מתוך מלכודת הדבש האמריקאית.