מהי "ודאות קרובה" לאלימות?
על פי דין ניתן להגביל את חופש הביטוי רק אם קיים חשש ברור ברמת הסתברות גבוהה מאוד ("ודאות קרובה") שמימוש הביטוי יגרום לפגיעה רצינית באינטרס המוגן בחוק, כגון ביטחון המדינה או שלום הציבור.
מקור מחרוזת המילים העבריות הנאה הזאת בפסק דין שניתן לפני שנולדו כל השופטים המכהנים היום, המבוסס בתורו על פסיקה אמריקאית מתחילת המאה הקודמת. הקושי הוא שהיא נטולת כל פשר מעשי, משום שאין ביכולתם של בתי משפט להעריך את הסתברותו של קשר סיבתי בין התבטאות מסוימת לבין התנהגות של החשופים אליה. כאשר נקבע מבחן בלתי ישים, יכול מי שמפעיל אותו להגיע לכל תוצאה הנראית בעיניו.
דוגמה: מפלגת הציונות הדתית פירסמה, בעשרת ימי תשובה דווקא, סרטון מזעזע שבו מוצגים שופטים ויועצת כמפגינים המפונים בכוח על ידי שוטרים. ברור שהסרטון לא נועד רק לקיום ויכוח על עמדות ציבוריות, אלא גם לביזוי שליחי ציבור ספציפיים, ומתעוררת השאלה אם ישנה ודאות קרובה לכך שהוא יביא למעשי אלימות. דוגמה שנייה: יאיר גולן, שבעת שירותו הצבאי ננזף בעצמו על ידי הרמטכ"ל בשל מעשים המהווים פשעי מלחמה, אמר לפני כשנה ש"מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". מתעוררת השאלה, על רקע בחירת המילים המכוונת, עד כמה הוא סיכן את שלומם של חיילי צה"ל בעת שהם שוהים בחו"ל. כיצד יעריכו בתי משפט את החשש שההתבטאויות המכוערות האלה ידחפו אדם יחיד לפגיעה בשלום הציבור?
מלכתחילה, נכונותם וכישוריהם של בתי משפט להעריך סיכונים, לאסוף מידע ולנתח אותו, הם מועטים. הדיסציפלינה העיקרית שעל פיה הם פועלים רחוקה מניתוח שיטתי של נתונים מרחק של כמה מאות שנות קִדמה, וכמעט תמיד אין הם פונים למומחים רלוונטיים כדי להשלים את החסר. כשהם מתבקשים לקבוע עד כמה מצב מסוים הוא מסוכן, אם עלותם של אמצעי זהירות נמוכה מתוחלת הנזק שהם מונעים, או אם בכוחו של עונש כלשהו להרתיע, הם מוגבלים להיסק התרשמותי מניסיון חייו של אדם מבוגר יחסית, שעוסק למחייתו בטקסטים משפטיים. כשמדובר בהערכת הסתברות התרחשותו של אירוע נדיר, יכולתם להעריך סיכונים מתאפסת כמעט. לאור התכונות של ההתפלגויות הרלוונטיות, השגיאה היחסית בהערכת ההסתברות שיתרחש לפחות מעשה פסול יחיד באוכלוסייה כולה, גבוהה בהרבה מהשגיאה היחסית בהערכה שיתרחשו n מקרים דומים. למען הדיוק, היא גבוהה יותר פי השורש הריבועי של n.
כאשר אנו מנסים ליישם אותן יכולות לצורך הערכת ההסתברות להתרחשותו של מקרה קיצון, שבו לפחות אדם אחד בלבד יפעל באופן פסול, השגיאה היחסית של ההערכה תזנק ל-5,000 אחוזים בערך
נדגים: נניח, שמחוקק או שופט יודע (איכשהו) להעריך מה הסיכוי שמסר שלילי יביא מיליון אנשים לפעול באופן פסול (למשל, לצרוך מזון לא בריא, או לנהוג במהירות מופרזת). נניח שהשגיאה היחסית של הערכת ההסתברות הזאת היא חמישה אחוזים, כלומר, שניתן להניח שמספר האנשים שיפעלו באופן הפסול הוא בין 950,000 – 1,050,000. כאשר אנו מנסים ליישם אותן יכולות לצורך הערכת ההסתברות להתרחשותו של מקרה קיצון, שבו לפחות אדם אחד בלבד יפעל באופן פסול, השגיאה היחסית של ההערכה תזנק ל-5,000 אחוזים בערך. במצב כזה, האמירה המעשית היחידה שניתן לומר היא שאין לדעת אם המסר יביא מישהו לפעול באופן פסול.
הוויכוח על השאלה אם התבטאויות מהסוג הזה עומדות במבחן ה"ודאות הקרובה" הוא עקר, משום שהמבחן עצמו אינו בוחן דבר בחיי המעשה. מכל בחינה ציבורית די לנו בכך שמדובר בהתבטאויות פוגעניות, שיש להכחידן מטעם "ולא יהיה כקורח ועדתו".
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.