איפה העימות, איפה אספות הבוחרים ואיפה הסטיקרים?

האם אנו עומדים בפני הבחירות הכי גורליות? כך לפחות אומרים הפרשנים. הרחוב, לעומת זאת, לא כל כך מתרגש. אני מחפש מכוניות עם סטיקרים של מפלגות ולא מוצא. אני מרים את מבטי אל המרפסות כדי לספור את כרזות הבחירות שתלו שם הדיירים ולא מגלה. אני משתוקק ללכת לאסיפות בחירות המוניות כדי להקשיב לנאומים של ראשי המפלגות המתמודדות – אבל לא מתקיימות כאלה. כמעט שלא. בשבוע שעבר החלו שידורי תעמולת בחירות בטלוויזיה, בשעה קרובה לחצות. יש לי הרושם שאני הצופה היחיד בהם. ואיפה העימות הטלוויזיוני המרכזי בין מנהיג הקואליציה למנהיג האופוזיציה? יוק, איננו.

אתה מהדור הישן, אומרים לי בתגובה יועצי בחירות, כיום מערכות התעמולה מתנהלות אך ורק ברשתות חברתיות. כל מאמצי ההשפעה והשכנוע בעולם מופנים לשם. האמנם? עקבתי בשנים האחרונות אחרי מערכות בחירות בארה"ב, באיטליה, בפולין ובגרמניה, מדינות שיש בהן שימוש נרחב ברשתות חברתיות מפותחות. בכולן יכולתי לחוש את חשמל הבחירות באוויר. יכולתי להקשיב בכיכרות פתוחות לנאומי המתמודדים ולצפות בטלוויזיה בעימותים סוערים ביניהם. לא אצלנו ב-2026.

על מה אנחנו מצביעים, שאלו עורכי גיליון סוף השבוע האחרון של "ידיעות אחרונות" והשיבו ברשימת הנושאים: מצביעים על אחריות לטבח 7 באוקטובר, על שוויון בנטל, על הקשרים עם ארה"ב, על הרפורמה המשפטית ועל הקיטוב הפוליטי. המיקוד העיתונאי שיקף במדויק את המציאות האלקטורלית: לפי המפלגות הגדולות לא נצביע בהן על הכלכלה (ולא על יוקר המחיה) ולא על היחסים העתידיים עם הפלסטינים. בשני נושאים כבדי משקל אלו הן מעדיפות לשתוק.

לשתיקה מדינית יש סיבה. אין לרוב בקואליציה ולרוב באופוזיציה תוכניות מדיניות מגובשות, ואת התוכניות הלא-מגובשות הן שומרות מתחת למזרן. כל פליטת פה, כך מזהירים יועצי הבחירות, עלולה להוביל לתזוזה לא רצויה אצל הבוחרים. רוב הישראלים הרי לא רוצים לשמוע לא על סיפוח ולא על מדינה פלסטינית, לא על פשרות והסדרים ולא על כיבושים ומלחמות נצח. מעדיפים לנבור עוד ועוד במחדלים שהיו, בקונספציות ובהולכות שולל שאפשרו את הטבח של 7 באוקטובר 2023. מסתפקים בתוכניות למניעת הפתעה נוראה דומה בעתיד. ההכרעה בבחירות בעוד כשבוע נתפסת לכן כהכרעה באשמה ובאחריות לשבת השחורה ההיא – ולא מעבר לכך.

ומה פשר היעלמות הכלכלה ממסעי הבחירות? הרי המצב הכלכלי האובייקטיבי-עובדתי – בניגוד גמור לתחושות האזרחים – טוב. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קצב האינפלציה השנתי אצלנו (1.6%) הוא מהנמוכים במדינות המפותחות, המזון לא התייקר כלל מתחילת השנה, הדירות הוזלו, השכר הריאלי (שכר שוטף פחות התייקרויות) עלה בשיעור ניכר, הגירעון בתקציב הממשלה נסבל ועתודות מטבע חוץ נושקות לרבע טריליון דולר. מובן לגמרי שהאופוזיציה לא רוצה להתייחס לנתונים אלו, אבל למה הקואליציה לא משוויצה בהם? כי הציבור לא מאמין לה. רוב מוחץ של הישראלים לא מאמין לפוליטיקאים של הגוש הקואליציוני, לא מאמין לאף מילה היוצאת מפיהם. כשהממשל בשבר אמינות כה עמוק כמו ממשלת נתניהו הנוכחית, עדיף לו להצניע לכת.

היתרון (בסקרים) של ראש גוש השינוי גדי איזנקוט על ראש הממשלה נתניהו גדול במיוחד בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה ובשאלת האמון האישי. ביבי נתפס בציבור כלא אמין, לחלוטין לא אמין. איזנקוט כאמין מאוד. יש אפוא יסוד מוצק לקוות שלמרות הרחובות השקטים והקניונים המלאים אזרחי ישראל ילכו בהמוניהם לבחור ממשלה אמינה. כי על כך, בסיכומו של דבר, הבחירות גורליות.