נאום בשם עצמו: הריקוד האחרון של נתניהו באו"ם

מחר הוא שוב יתייצב אל דוכן עצרת האו"ם. החליפה תשב עליו הצגה, גווני האיפור יטשטשו פגעי זמן ומציאות, האנגלית, הו האנגלית, והמילים יהיו מפוארות. נצח העם היהודי, יגיד בפאתוס. שעה גורלית, יגיד. הגבורה הישראלית, כמובן. לצד המילים אולי יהיה גם שקף, אולי גימיק אחר. וגם אם לא, עדיין נוכל להרגיש את משב ההיסטוריה. בענייני נראות הוא אף פעם לא אכזב. האריזה תמיד נצצה.

לאורך השנים היו לו, לנתניהו, רגעים מופלאים בעצרת, שבהם יכולת להרגיש ישראלי זקוף קומה. מה ששלו שלו. גם מה שלא שלו, שלו. ב-2009, עם חזרתו לשלטון, יממה אחרי נאומו של מכחיש השואה אחמדניג'אד, הוא זעק "חרפה" עם מפות של מחנה ההשמדה אושוויץ. ב-2012, עוד נאום היסטורי, הוא דיבר על הקו האדום של הגרעין האיראני, עם איור הפצצה והפתיל; ב-2015 זו הייתה שתיקה של 40 שניות, כדי להמחיש את שתיקת האו"ם מול כוונות איראן; ב-2017 פנה בפרסית לעם האיראני: "אתם לא אויבים".

נבואי.

הנאום המשמעותי ביותר בעצרת האו"ם בעיני היה ב-2023, ערב השלום עם סעודיה שלא פרץ, ערב השבעה באוקטובר.

היה בו משהו נבואי. כי הינה, שתי מפות המזרח התיכון שהוצגו בו, מפת "הברכה" של ישראל ובני בריתה, מפת "הקללה" של איראן ובני בריתה – יהפכו מהר מאוד למציאות.

והיה את העיוורון. 40 פעם אמר את המילה שלום, ערב האסון. והיה את הקונספציה. הוא תקף את הרשות הפלסטינית ומחמוד עמאס, אבל אף מילה על חמאס. היה אפילו בינה מלאכותית. הוא הזהיר, כמה אירוני, משיבוש הדמוקרטיה, ממניפולציה של דעת קהל, וממלחמות המונעות על ידי AI בקנה מידה בלתי נתפס.

הכל היה שם, רק לא העם הקרוע שהשאיר מאחור, רגע לפני שהכל, הכל, השתנה. בדיעבד גם המנהיג שהכרנו כבר לא היה שם.

לאסט.

הפעם, בעצרת האו"ם, זה יהיה שונה. זו תהיה, כנראה, ההופעה האחרונה שלו על במה בינלאומית. דה לאסט דאנס.

לאסט דאנס הוא מושג שכולו חסד, תזכורת רומנטית לכך שיופי הדברים מתעצם דווקא בגלל הסוף שלהם. רק שעבור רובנו זו תהיה עוד הופעה אחת יותר מדי. הוא מנהיג אחרי זמנו. כל יום שעובר מכרסם. במורשת, באהדה, בתועלת. כמו כדורגלן מזדקן, רונאלדו כזה, שמחפש על הדשא תהילה שאבדה. שמחפש בשביל עצמו, ומחריב את הקבוצה.

חלש.

התפקיד שלו על במת האו"ם יהיה לשכנע עולם עוין, שרואה בו סדין אדום; ובעצם לשדר לנו, כרגיל, איזה בעל שיעור קומה הוא. בשניהם הוא נדון לכישלון. כמה אדם שלא משכנע את הרוב בישראל יכול לשכנע עולם?

וכשהוא יהיה שם, נרדף, מכמיר לב בעקשנותו, סוחב על גבו היסטוריה מדממת, מושמץ בידי הרוב גם כשהוא עושה – זה מחיר חוסר אמון - נשאל את עצמנו: כמה הוא מייצג את הרוח הישראלית?

וכשהוא יהיה שם, נרדף, מכמיר לב בעקשנותו, סוחב על גבו היסטוריה מדממת, מושמץ בידי הרוב גם כשהוא עושה – זה מחיר חוסר אמון - נשאל את עצמנו: כמה הוא מייצג את הרוח הישראלית? כמה האיש המוקצה, המאוים בצווים, הוא פנינו בבמת העולם?

העם היהודי הוא עוף חול. עם שורד, מנצח. והוא? מנהיג שהתעלם מאזהרות ולא התעורר. אנחנו עם חפץ חיים. הוא נאבק להשאיר אותנו איתו מאחור, עם הקיטוב והצרות שלו. אנחנו עם ששורשיו וערכיו בתנ"ך. שלו אבדו. מקסימום מסתכמים בארבע רגלי כיסא. לפעמים פחות.

בשם מי איש חלש – לא בגלל גילו או בריאותו אלא בגלל כניעתו לחוסר השוויון, לאלימות, לחוסר המוסר – מרחיק מעבר לים? בשם איזו אידיאולוגיה? בשם איזה עם?