האסטרטגיה החרדית המסוכנת
כיצד עולה על דעת "יהדות התורה" שגוש מפלגות, המונהג בידי אב שכול ממלחמת עזה, ושבו שבו חברים ליברמן, לפיד וגולן, יציע להם פטורי גיוס נדיבים יותר מאלו שיציע נתניהו?
רון שפירא|
מדוע יהדות התורה, שמנהיגיה יודעים שיש בקרב מצביעיהם בוחרים הנוטים לכיוון הימין הציוני, בוחנת שותפות עם גוש המגדיר את עצמו כ"ברית המשרתים"? כיצד עולה על דעתם שגוש מפלגות, המונהג בידי אב שכול ממלחמת עזה, ושבו שבו חברים ליברמן, לפיד וגולן, יציע להם פטורי גיוס נדיבים יותר מאלו שיציע נתניהו?
התשובה היא שהם מניחים שבמחנה הבלתי-חרדי ישנו מגוון עמדות באשר לנכונות להתפשר עמם, ומיישמים את ההגיון התורת-משחקי של "איתות אמין": אם למנהיג יש מידע על המציאות שאינו זמין לציבור, ולציבור יש מידע חלקי על העדפותיו האידאולוגיות של המנהיג, אזי ככל שהמדיניות שהמנהיג מציע מנוגדת יותר לתדמיתו האידאולוגית, כך היא עשויה להיות אמינה יותר בעיני הבוחרים. כשם ש"רק ניקסון יכול ללכת לסין" או ש"רק הליכוד יכול" (להתפשר עם הערבים), רק איזנקוט וליברמן יכולים להשיג הסכמה ציבורית לפטורים נרחבים מגיוס או להסדר ״הדרגתי״, המבוסס על שקר כלשהו.
קו המחשבה הזה משתלב בשתי סברות, המובעות בגלוי על ידי חלק מן הנציגים החרדיים: שמי שמוביל את הדרישה לגייס אותם היא המערכת המשפטית, וכי היא עוינת את גוש נתניהו וקשובה למתנגדיו. משילוב הסברות נובע שאיזנקוט ולפיד הם בלאו הכי שחקני וטו על חוקי פטור, אפילו יהיו באופוזיציה, מכח השפעתם על השופטים, ולעומת זאת פטור מגיוס שיתקבל על דעתם יהיה חסין מביקורת שיפוטית.
חלק מתפיסת המציאות הפוליטית של החרדים הוא מדויק, יותר מן התפיסה המקובלת בציבור הבלתי-חרדי, וחלקה שגוי לגמרי. החרדים צודקים בראייתם את המערכת המשפטית כמקשה אחת, שאין בה שמץ של הפרדת רשויות. היררכיות גלויות וסמויות בתוך המערכת הזאת הופכות אותה למוקד כוח אחוד. הם גם צודקים בהשערה שהמערכת הזאת, על כלל רכיביה, נוטה להזדהות עם מתנגדי נתניהו. נכון, האמירה ש"בית המשפט העליון הוא סניף של מרצ" מוגזמת, ותמיד אפשר להצביע בתוכו על כמה דתיים או בעלי דעות מורכבות, אבל ברור שכבר עשרות שנים ברציפות יש רוב בקרב שופטי בית המשפט העליון למתנגדי מפלגות הקואליציה הנוכחית בגלגוליהן ההיסטוריים. אני פוטר בשלב זה, כמנותקת מן המציאות, את הטענות שהשיפוט בשאלות חוקתיות איננו תלוי בזהותו הדתית או הפוליטית של השופט או את ההיתממות הפורמלית ש"אף אחד לא יודע למי השופטים מצביעים בקלפי". אם אתם לא יודעים לאיזה גוש רוב השופטים מצביעים – תנסו לנחש, תבדקו אם הניחוש שלכם תואם את הניחוש של מאה ישראלים אקראיים אחרים, ואחר כך תחשבו מדוע.
החרדים מזהים היטב את המערכת המשפטית כגורם רב עוצמה, העשוי לבטל הסדרים שיתקבלו במערכת הפוליטית. אני מכיר במצב הזה, למרות שלדעתי שאלת גיוס בני הישיבות צריך היה להיות עניין להחלטת-רוב ולא להתערבות המשפט החוקתי. דמוקרטיה אמורה, אמנם, לסייג את כוחו של הרוב, אולם זאת – במקרים שבהם הרוב חשוד כאופורטוניסטי, כלומר, כפוגע במיעוט באמצעות החלטות שהרוב לא היה מקבל מאחורי "מסך של בערות". הטבה עם מיעוט סקטוריאלי מאורגן, בתמורה לכך שיעמיד את כח ההצבעה שלו לרשות אחד מבין המחנות שבקבוצת הרוב, היא לגיטימית לגמרי. הדבר היחיד שאמור למנוע את האפליה לטובת החרדים (ולדעתי אכן ימנע אותה בקרוב) הוא שהרוב יחליט ששאלת ההטבות הסקטוריאליות חשובה בעיניו יותר מן השאלה איזה מנהיג חילוני ישלוט. מכל מקום החרדים צודקים בהבחנה שהדעה הזאת נדחתה על ידי רוב השופטים בבית המשפט העליון, וכי על כן בית המשפט העליון עלול להמשיך ולסכל פשרות פוליטיות שיתקבלו על ידי רוב הציבור.
ברם, הנחות אחרות של החרדים שגויות, לדעתי, ויכשילו את האסטרטגיה שלהם. ראשית, לדעתי הם מעריכים בחסר את הכנות והנחישות של ליברמן ואיזנקוט לפעול להרחבת הגיוס ולקיצוץ בתשלומי ההעברה לחרדים. שנית, הם מעריכים ביתר את כוחם של מנהיגים חילונים להתוות את דרכו של הציבור שבחר בהם. ראשי המפלגות החילוניים שטים על זרמי דעת הקהל הרבה יותר מכפי שהם מכוונים אותה. מפלגתו של לפיד, ראש האופוזיציה בארבע השנים האחרונות, התכווצה מ24 ח״כים ל5 למרות שהגוש, שהוא עדיין חבר בו, גדל מאד. התמיכה הציבורית באיזנקוט, מנהיגו החדש של הגוש, נאמדה ב5 מנדטים לפני כשנה, ומרבית בוחריו היום לא ראו בו מנהיג אלא בדרך האלימינציה, לאחר שבחנו ודחו חלופות אחרות להגשמת רצונם להחליף את שלטון נתניהו. לא ללפיד ולא לאיזנקוט אין יכולת לשכנע את הציבור שלהם לשנות עמדות בשאלות ליבה, ואם ינסו זאת ימצאו את עצמם במצבו של גנץ. תומכי "גוש השינוי" אינם מוקסמים מן הכריזמה של איזנקוט, אלא תומכים בו ובבית המשפט העליון משום שהם מנסים ללא הרף לבנות מבצרים שיגנו עליהם מאימתם של חרדים, דתיים ומסורתיים. כל הסדר שלא ייתפס כמכה אנושה לחרדים, ולחרדיות כתופעה, ייראה ביניהם ככישלון.
אם הניתוח שהצעתי נכון, האסטרטגיה של יהדות התורה היא מסוכנת מאד. עצם הנכונות הפומבית לנהל מו"מ עם שני הגושים כבר פטרה את נתניהו, אם ירצה לקדם ממשלת אחדות ללא חרדים, מן הצורך לחפש תירוצים לפירוק הגוש שלו, ואף מן הצורך המיידי לאתגר את כוחם המתגבר של בתי המשפט.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.