זה ברור למה בוי ג'ורג' כל כך אוהב את ישראל. אנחנו אאוטסיידרים כמוהו

ההופעה בהיכל מנורה הייתה תצוגת תכלית של אמן ששיאו מאחוריו, אבל שיודע היטב לנצל את הוואקום התרבותי בישראל. בוי ג'ורג' נשמע טוב כשהוא שר, רק שהוא הרבה לדבר בין השירים, מה שמתח את הערב למעל שעתיים והכביד על הקצב. גם האירוח של עברי לידר היה מלהיב אם כי מפוזר, וכמה מהשירים היפים שלו נשארו בחוץ. ובכל זאת, מי ששרד עד Karma יצא מרוצה

תגיות

הקהל שהגיע אמש (רביעי) להופעתו של בוי ג'ורג' בהיכל מנורה בתל אביב, ציפה בטח לקבל מנה הגונה של פופ בריטי בניחוח אייטיז: סימון 'וי' על הלהיטים הגדולים מתקופת השיא, קאברים לשירים גדולים של אחרים וכוכב אחד במרכז שגונב את ההצגה בזכות מראה מוזר. אני לא מדברת על ג'ורג', אלא על נגן הסקסופון שהתפרע עם סולואים אינספור.

אותו נגן סקסופון (שלבש מכנסיים קצרים לבנים וכובע גרב אדום) התעקש לגנוב את הפוקוס גם בביצוע המשותף של ג'ורג' עם עברי לידר ל-Do You Really Want to Hurt Me, שהגיע בשלב מוקדם של הערב. עוד לפני שהזמין את האורח שלו, התנצל הזמר הבריטי על כך שהוא ולידר לא הספיקו לקיים מספיק חזרות יחד. אבל הזמר הישראלי דווקא השתלב יפה בלהיט הענק של קאלצ'ר קלאב (Culture Club) מ-1982, שקיבל עיבוד עם נגיעות אלקטרוניות, והלהקה עצמה לא ידעה איך לסיים את הביצוע.

בדיעבד, זה היה צריך להיות רמז לקו האמנותי של הערב, שסבל מחוסר הידוק ואמן שמרגיש יותר מדי בבית. בוי ג'ורג' מבין היטב את המצב פה בארץ, והוא לא מתבייש לנצל את הוואקום שהותירו האמנים הבינלאומיים כשהפסיקו להגיע לכאן בהמוניהם. כשאתה בין היחידים שעוד מעזים לתמוך בישראל, לנחות כאן ולקיים את מסיבת העיתונאים באתר לזכר קורבנות טבח 7 באוקטובר - התמורה תהיה גבוהה. למשך השבוע הזה, נדמה שג'ורג' היה הגיבור שלנו. אם אתם עדיין לא משוכנעים, חפשו את התיעוד שלו ברשתות עם רחל מאופקים.

אפשר להודות בנימוס ששיאו של בוי ג'ורג' מאחוריו, אבל בהתחשב ביובש של אורחים מעבר לים (אם נשים רגע בצד את הרזידנסי של אזיליה בנקס, וגיחות קטנות של כוכבי היפ-הופ מתחילת המילניום), והחיבה המוגזמת של ישראלים למסיבת נוסטלגיה - הקהל בארץ ייקח את מה שיש.

ההופעה עצמה הייתה פחות מלאת פאתוס מסיבוב היח"צ, ונעה בין רגעי שיא בודדים ופילרים מרובים. בהתחלה, כשג'ורג' עלה לבמה, הקהל הגיב בהתלהבות ובתשואות רמות. הזמר הבריטי שידוע בזכות סגנון אופנתי אקסטרווגנטי, היה חמוש בג'קט פרנזים מנצנץ, מגבעת תואמת ומכנסיים משובצים ופתח דווקא עם Purple Rain של פרינס ובקריאות "שלום ישראל". בהופעה הוא דילג בין להיטים נוספים של קאלצ'ר קלאב, בהם Move Away, Church Of The Poison Mind ו-It’s a Miracle שהרימו את הקהל על הרגליים.

בשירים הפחות מרימים או מוכרים כמו Skinhead Stomp, הוצאה חדשה יחסית קאלצ'ר קלאב, וגם בקאבר נוסף ל-Sympathy for the Devil של הרולינג סטונס שהגיע בשלב מאוחר, הקהל הגיב באופן פושר. כך המאזינים, שגילם נע בין כאלה שגדלו על המוזיקה של האייטיז ועד לבני משפחותיהם הצעירים, נשארו לשבת וחיכו בסבלנות לרגע שבו יתנגן שוב להיט.

ההמתנה, כך הם נאלצו לגלות, הייתה ארוכה למדי. בין כל שיר ושיר ג'ורג' האריך בדיבורים שנעו בין נאומים שניסו לעורר הזדהות ("תרימו את היד אם אתם מתגעגעים למישהו שהלך למלחמה ולא חזר"), לבין התלוצצות עם עצמו ועם הקהל, והתנהג כאילו הוא מוביל תוכנית אירוח שבה הוא גם המראיין וגם המרואיין. בשלב מסוים פנה למעריץ צעיר בקהל, וניהל איתו פינג-פונג מתיש עד שהבין איך לבטא את שמו - טל. הקהל צרח כשהוא סוף-סוף הצליח. "אני הופך לסבתא שלי", אמר אחר כך, משועשע, מודע להתנהגותו המוזרה על הבמה. הדיבורים הכבידו על הקצב של המופע, וגרמו לו להימשך מעל שעתיים ורבע.

עם זאת, כשהוא שר, ג'ורג' נשמע טוב, וגם שלושת זמרי הליווי שלצידו עשו עבודה מדהימה ולא פחדו גם להתעלות עליו לפרקים. היה אפשר לסלוח על החפירות המרובות אם ג'ורג' לא היה מוותר על כמה מהשירים היפים שלו עם הלהקה (צדק ל-Victims שחברתי ציפתה לשמוע) וגם על שיתוף הפעולה האהוב שלו עם מארק רונסון משנת 2010, Somebody to Love Me שהושמט באכזריות.

כעבור שעתיים פלוס, הקהל שהצליח להחזיק מעמד, עמד לקבל את מה שחיכה לו: הביצוע של Karma Chameleon כמובן. אבל גם ג'ורג' יודע שאחרי שהוא ישיר אותו, לאף אחד באולם לא תישאר טיפה של קשב. הבחירה לעשות טיזינג ללהיט הקצבי - ואז להכניס את השיר שכתב לזכר קורבנות הנובה, We Will Dance Again, התגלתה כהפתעה משתלמת ומרגשת. בקהל לא נשארו אדישים לשיר, והצטרפו לג'ורג' בריקוד לצלילי הרגאיי והגיבו בקריאות שמחה בכל פעם שהוא שר "אני עומד עם היהודים", בתקופה שאף אחד לא רוצה לשבת איתנו.

ואז זה הכה בי: זה כל כך ברור למה בוי ג'ורג' אוהב את הקהל בישראל. בדיוק כמוהו, גם אנחנו אאוטסיידרים. ג'ורג' אף פעם לא הסתיר את הקשיים שלו בדרך להצלחה, וגם בערב הזה, כשהוא חוגג יחד עם אלפים, הוא דאג להזכיר איך בוטל ונזנח כבר בעבר - ושרד כדי לספר. "שרדתי את הסבנטיז ושרדתי את הניינטיז בלי להיות מפורסם", אמר על הבמה. הנה הוא פה היום מוכיח שהמסיבה אף פעם לא נגמרת. אם יש משהו ששווה לקחת מההופעה הזו, זה את התקווה שלא משנה כמה המצב נראה עגום, גם אנחנו עשויים לשרוד את התקופה הזו, ולהגיע לימים נוצצים יותר.