התקווה עדיין באמצע
מהיוזמות שביקשו לשבור את מפת הגושים נותרו רק רסיסים שיתקשו לעבור את אחוז החסימה. ניתן לראות בכך הוכחה שאין קונים לסחורת האחדות, ואפשר לקרוא את התמונה אחרת: השיח על ממשלה רחבה הצליח לגרום לכך שגם המפלגות הגדולות פנו לממלכתיות. למרות הציניות, זרעי השינוי כבר נשתלו
שמונה מנדטים. זה הגביע הקדוש שניסו המפלגות שוברות הגושים להשיג בשבועות האחרונים. בזמן שהמערכת הפוליטית הייתה תקועה בין גוש נתניהו למתנגדיו, קמו יוזמות פוליטיות רבות שהציעו אלטרנטיבה וקיוו לשמש בית לקולות המתלבטים. בהתנהלות פוליטית חכמה, המפלגות והיוזמות היו יכולות להתאחד לקונסטלציה אחת, אבל הנדוס פוליטי הוא אמנות בפני עצמה.
מי שהבטיחו אחדות ופרגמטיות לא הצליחו לארגן את המחנה ונותרו רסיסי מפלגות שיתקשו לעבור את אחוז החסימה. חילי טרופר העדיף מקום מובטח אצל איזנקוט, יועז הנדל אמנם התאחד עם עינת וילף וירון זליכה אבל עדיין מתנדנד סביב הרף, גנץ החליט לרוץ עד הסוף למרות שרוב מוחלט של חברי הכנסת של כחול לבן נטשו את הספינה והבינו שהסיכויים להגיע לכנסת הבאה קלושים. ארדן הודיע שלא יתמודד הפעם, וכך גם המפלגה ברוח "הרבעון הרביעי" של יואב הלר ותנועת "אל הדגל" של מתן יפה. עד לרגע האחרון היו ניסיונות איחוד בין השתיים האחרונות לבין מפלגת הציבור החרדי, ששמה לה למטרה להציב אלטרנטיבה למפלגות החרדיות. אבל גם חיבור חשוב כזה נכשל בסוף, למרות הפוטנציאל הגדול שטמון בו.
במבט ראשון, נראה שלסחורת האחדות אין דורש. אלא שאת המציאות הזו אפשר לקרוא אחרת לגמרי: הניתוח הצליח, אבל החולה מת. הניתוח הצליח – משום שהשיח על ממשלה ציונית רחבה הפך לבון-טון, וההבנה שלא ניתן להמשיך להחזיק מדינה שלמה בפלונטר גושי חילחלה עמוק. ככל שהשפה הרעיונית הזו תפסה נפח, המפלגות הגדולות נבהלו והתאימו את עצמן כדי לשתות את הקולות בחזרה. והחולה מת – משום שדווקא החיקוי הזה רוקן את המפלגות החדשות מנכסיהן בטרם קמו.
איזנקוט זז ימינה עם רשימה שמזכירה סוציולוגית את הליכוד הממלכתי של פעם; ובליכוד של היום, נתניהו יצא מגדרו כדי להביא שריונים שיעניקו לו כסות מתונה. הוא התקשה להביא שמות גדולים, ונותר עם שניים שמסייעים לו לשפר את התדמית הממלכתית: מדליק המשואה אלישע מדן, שנפצע במלחמה ואיבד את שתי רגליו, וטליק גואילי, אמו של רן גואילי, שנפל ב-7 באוקטובר והיה החלל החטוף האחרון שהושב מרצועת עזה. שאר הרשימה אולי רחוקה מפייסנות (איש אינו מתבלבל מנוכחותו של יעקב ברדוגו), אך הסמלים הפופוליסטיים נדחקו כדי לא להבהיל את המרכז: טלי גוטליב שולחה כנדוניה לבן גביר, ושלמה קרעי נדחק לתחתית. גם עופר וינטר, שרץ כמפלגת ימין חדשה בלי אות קין של מחדל 7 באוקטובר, שואב אליו את הימין הרך.
גם בשפה עצמה חל שינוי: איזנקוט נזהר לא לומר מפורשות שהוא מחרים את נתניהו, נתניהו מצידו אומר שפניו לממשלה רחבה. כמובן שדיבורים לחוד, ואין מה לקנות הבטחות ממי שלא עמד במילתו בעבר, אבל הסנטימנט זז וקהל היעד של כל המפלגות הוא הבוחר החציוני – לא מי שממילא נמצא בבייס.
איך ייתכן ששלוש שנים אחרי הטבח הנורא עדיין המערכת הפוליטית משותקת ומי שהיו אחראים למחדל לא צוללים בסקרים? אולי ההיסטוריה יודעת לגלות לנו את התשובה. השבר הטקטוני של מלחמת יום הכיפורים לא הוליד מהפך פוליטי בבחירות שנערכו מיד אחריה, בדצמבר 1973; הוא דרש ארבע שנים תמימות של הבשלה, של זעם אזרחי ותנועות מחאה, עד המהפך ב-77'. פוליטיקה זו התחנה האחרונה למימוש חזון חברתי. לפני כן נדרשים פיתוח רעיוני, עבודת שטח וצמיחה של מנהיגות חדשה. כל אלו תהליכים שקורים ביתר שאת בימים אלו. אבל בשונה מ-77', היום נדרשים הישראלים להתמודד במקביל עם קיטוב חסר תקדים, מכונות רעל, פייק ניוז, וגם אחוז חסימה אימתני.
אחוז החסימה הפך מבלם נגד סחטנות למלכודת שחונקת כל סיכוי להתחדשות. הוא מונע מהחברה לשקף את מגוון העמדות והדעות שבתוכה, נועל את השערים בפני קולות רעננים, כופה הצבעה אסטרטגית ומבצר את כוחן של המפלגות הגדולות. הבוחרים ימשיכו להצביע למי שהם הכי פחות שונאים, במקום למי שהם באמת מאמינים בו.
ובכל זאת: למרות שקשה מאוד לשחק משחק פוליטי חדש עם שחקנים ישנים, ולמרות הציניות של המגרש הפוליטי, אפשר לראות ניצנים של שינוי שאולי מבשרים על העתיד. גם אם מפלגת הציבור החרדי לא תעבור את אחוז החסימה, אבל כן תצליח להביא כמות מכובדת של בוחרים, היא תהיה סנונית המבשרת על כך שהציבור החרדי-ממלכתי בישראל חייב להילקח בחשבון. גם אם הניסוי של רע"מ ומנסור עבאס לא יתרומם, הם כבר הציבו בפני הבוחרים עובדה שבעבר הייתה נתפסת כמדע בדיוני. אלו בדיוק הזרעים שיכולים להבשיל לכוח משמעותי בסיבובים הבאים.
אם הסקרים משקפים את המציאות, התקיעות הפוליטית כאן בשביל להישאר. היעדר הכרעה עלול להוביל לבחירות נוספות ויקרות, לממשלה משותקת, או גרוע מכך – לממשלה זהה לממשלה הנוכחית. לאור המצב החמור בכל התחומים, הנזק עלול להיות בלתי הפיך. ולכן אסור לטשטש את גודל השעה או את גורליות הבחירות. ייתכן שלמחנה המבקש לשבור את הגושים יהיה תפקיד קריטי דווקא ביום שאחרי – בדרישה ציבורית ולחץ אזרחי להצליח לייצר ממשלה רחבה למרות כל הפערים, המחלוקות והשנאות.
אז יימדד כוחם של מי שמבינים שאין מנוס מממשלה רחבה. הרכב המפלגות הנוכחי בהחלט מאפשר חבירה כזו, אבל אף פוליטיקאי לא יפנה לאופציית ממשלת האחדות כאפשרות ראשונה. במקרה של היעדר הכרעה, האפשרות הזו תתממש רק אם היא תגיע כדרישה מהציבור עצמו. גם אם המימוש יהיה צולע, הוא עדיף עשרת מונים על ממשלת ימין צרה ואסונית כמו הממשלה הנוכחית, או ממשלה משותקת שתקרוס תחת הלחץ. בסיבוב הקרוב ניאלץ להמשיך ולהתמודד עם החולאים של הפוליטיקה הישנה. פוליטיקה חדשה באמת כנראה נזכה לראות, במקרה הטוב, רק בסיבוב הבא.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.