טראומת ה"בגידה" של הילדים אחרי 7/10: "איבדו את תחושת המוגנות"

שלוש שנים למלחמה, והפגיעה הנפשית שספגו ילדים רבים אינה חולפת: ילד לא אמור לחשוב האם הבית שלו בטוח, הוא לא אמור לשאול את עצמו אם הוריו יצליחו להגן עליו ואם המדינה שאמורה לשמור עליו אכן תעשה זאת. ומאחר ובמקרים רבים זה לא קרה, אנשי המקצוע מזהים ממד נוסף לטראומה - משבר אמון במי ובמה שאמורים היו להגן. "התסכול ותחושת הבלבול כתוצאה ממשבר זה מתועלים במקרים רבים לאלימות מילולית ופיזית, ונדליזם, חרדות וערעור סמכות הורים ומורים", מסבירים המומחים.

פרופ' אשר בן אריה, חוקר בתחום רווחת ילדים וזכויותיהם ויו"ר "אופק" - המרכז הלאומי לחדשנות בחוסן, טראומה ובריאות הנפש של ילדים ובני משפחותיהם באוניברסיטה העברית, מסביר: "נוצרה טראומה מסוג אחר, שחלק ממאפייניה עדיין אינם מובנים לנו. אחד הבולטים שבהם הוא ממד הבגידה. ילדים נפגעו דווקא במקום שאמור היה להיות הכי בטוח עבורם, בעוד הוריהם, שלא באשמתם, לא הצליחו להגן עליהם".

לדבריו, זהו רק קצה הקרחון. "אם משווים את מה שקרה לטראומה מתמשכת מסוגים שונים - מינית, פיזית או רגשית, כזו שנעשית באופן עקבי ובמסגרתה ילדים נפגעים לאורך שנים על ידי מי שהיה אמור להיות השומר והמגן עליהם, או שהמגנים נכשלים בתפקידם - יש בכך דמיון מסוים למה שקרה ב-7 באוקטובר, מסביר הפרופ'. "אנו רואים אצל בני הנוער השלכות דומות של אלימות, קושי בלימודים, דיכאון, חרדה ועוד".

עם זאת, הוא אומר כי בשלב זה בכל הקשור לטראומה של ה-7 באוקטובר רב הנסתר על הגלוי. "אלמנט הבגידה הוא רק אספקט אחד שמאפיין אותה, וממנו אנו יכולים למשוך קצה חוט לניסיונות הטיפול והשיקום. אבל ייקחו עוד שנים רבות כדי להבין מה עבר עלינו, וכיצד נכון לטפל".

במרכז "אופק", שהוקם בעקבות טבח 7 באוקטובר , מנסים להפוך את התובנה הזאת למודלים חדשים של שיקום באמצעות תכניות שהם מפעילים בבתי ספר. נועה פטרושקה אפק, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית ב"עברית", ומנהלת "אופק", ציינה שהמרכז הוקם מתוך הבנה שהטראומה שחווינו ב-7 באוקטובר ובמלחמה היא אחרת.

"הרגשת הבגידה היא רק אחד האלמנטים", אומרת פטרושקה אפק, "הילדים ובני הנוער סובלים מההשלכות ומהסימפטומים שנלווים. רואים את משבר האמון בכל מיני צורות למשל, במוסדות המדינה אל מול המבנה המשפחתי. ונדליזם ואלימות בהיקפים חריגים בקרב בני נוער ואפילו פרוטקשן, כל אלו ביטוי לחוסר אמון והתנגדות למערכת. הם לא רוצים טיפול, לא סומכים על מבוגרים ולא מדברים עם מבוגרים על מה שקרה להם".

לדבריה, המענים החדשים חייבים להיבנות מתוך הקשבה לנפגעים עצמם, תוך בדיקה מתמדת מול המציאות ונכונות לשנות כיוון כשהכלים הקיימים אינם נותנים מענה.

במרכז אופק מציינים שמאז תחילת המלחמה נהרגו 69 ילדים,ויותר מ-1,500 הגיעו לבתי חולים בגלל פגיעה שקשורה בה. בשנה השנייה למלחמה עלה מספר בני הנוער שאובחנו עם חרדה בכשליש לעומת השנה שלפניה, ומספר האבחונים של הפרעות אכילה עלה בכרבע. כמו כן, כ-275 אלף ילדים גדלו בתקופה הזאת כשאבא או אימא שירתו חודשים ארוכים במילואים.

הפסיכולוגית החינוכית יונה בורשטיין, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים ונציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, אומרת גם היא כי המלחמה יצרה סוגי טראומה חדשים ובהן טראומה הנובעת מאובדן אמון והתערערות תחושת הביטחון והמוגנות. "במשברים שונים הדרכנו את ההורים לייצר תחושת מוגנות ורוגע וכשילד מקבל מסר רגוע לא משפיע עליו מה שקורה בחוץ".

יו"ר מועצת התלמידים ותלמיד כיתה י"ב, רותם גטריידה: "המצב ערער רגשית רבים מבני הנוער. ישנה תחושה של בלבול, שבכל רגע משהו עומד לקרות. ונדליזם ואלימות נובעים ממצוקה וחוסר אונים ואכן יש כאלו שקשה להם לסמוך על אחרים".

ליאן חג׳ג׳, בת 16, יו"ר מועצת התלמידים והנוער באופקים: "מצאנו את עצמנו מתמודדים עם דברים שבני נוער בגילנו לא אמורים להתמודד איתם. המון חברים מתמודדים עם חרדות ופחדים. מה שמגדירים לנו כ'חזרה לשגרה' לא באמת מרגיש כמו שגרה".

טליה בן ברוך, בת 17 מבית שאן, יו״ר מועצת התלמידים והנוער של מחוז צפון: "המלחמה אולי הסתיימה, אבל אנחנו, נוער הצפון, עדיין מתמודדים עם מה שהיא השאירה - חרדות, לילות לבנים, ניתוק ובדידות מתמשכת. ראיתי חברים שלי מקו העימות מאבדים את הבית שלהם ועוברים בין מסגרות".

במשרד החינוך מציינים כי ממצאי המרכז אינם מצויים בידיהם, אך הדגישו, שמאז 7 באוקטובר, מלווים גורמי המקצוע של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי באופן שוטף את התלמידים וצוותי החינוך. "ניתן ליווי ממוקד לתלמידים ולמשפחות במעגלי הפגיעה, הורחבו שעות הייעוץ והמענים של השירותים הפסיכולוגיים-חינוכיים, פותחו כלים לאיתור מצבי קושי ומצוקה ולמתן מענה מותאם, ונבנו הכשרות ייעודיות לאנשי המקצוע.

"מערכת החינוך ממשיכה לעקוב אחר הצרכים המשתנים של ילדים ובני נוער ולהתאים את המענים הניתנים להם, במטרה לחזק את החוסן, תחושת השייכות והרציפות".