עומר שם טוב עונה ליוצרי הסרט נז"א: "במשך 505 ימים, אני הייתי 'נזק אגבי'"

שורד השבי כתב בטור שפרסם ב"וול סטריט ג'ורנל" על החודשים הארוכים והקשים בשבי, בהם היה עלול להיהרג גם בידי המחבלים וגם בידי צה"ל: "חמאס היה מרוויח, ראיתי מה משמעות המוות מבחינתם". הוא סיפר שאימו של אחד משוביו הוזהרה מתקיפה בזמן שהוא בסכנת חיים, על התשואות לסרט בוונציה: "מטר של סכינים"

ב"וול סטריט ג'ורנל" האמריקני פורסם אתמול (שלישי) טור מאת עומר שם טוב, ששרד 505 ימים בשבי חמאס, שבו הוא משיב לטענות שעלו בסרט "נז"א" שעורר סערה בישראל. "חטופים כמוני היו גם 'נז"א' - נזק אגבי", נכתב בכותרת הטור, ובכותרת המשנה: "אם פצצה ישראלית הייתה הורגת אותי, חמאס היה מנצח פעמיים: הייתי נהרג, וישראל הייתה אחראית לכך".

עומר שם טוב, שנחטף מפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר, כתב בהמשך הטור: "הסרט התיעודי האנטי-ישראלי 'נז"א' - ראשי התיבות בעברית ל'נזק אגבי' - זכה בפרס חבר השופטים המיוחד בפסטיבל ונציה החודש. הסרט לא הוקרן בישראל, ולא ראיתי אותו. 'נז"א', המבוסס על ראיונות עם חיילים ואנשי מודיעין ישראלים בעילום שם, מתאר מלחמה שבה אזרחים פלסטינים נהרגו שלא לצורך, ואף במכוון. מה שהביא את המלחמה הזו לעזה - הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 וחטיפת בני הערובה - נשאר ברובו מחוץ לתמונה".

"חמאס חטף אותי מפסטיבל המוזיקה 'נובה' ב-7 באוקטובר והחזיק בי בעזה במשך 505 ימים, חלק גדול מהזמן בדירות באזורי לחימה פעילים", המשיך שם טוב. "היה ממה לפחד בשבי. רעב. השובים שלי. שלא אראה עוד לעולם את המשפחה שלי. אבל פחדתי גם מחיל האוויר הישראלי. הטייסים הישראלים למעלה לא ידעו איפה אני. לעיתים, כשהשובים שלי ציפו שתגיע תקיפה ישראלית, הם ברחו והשאירו אותי מאחור. אם פצצה ישראלית הייתה הורגת אותי, חמאס היה מרוויח פעמיים: אני הייתי מת, וישראל הייתה אחראית".

"ילד פלסטיני מת לא נעשה פחות מת בגלל סטטיסטיקה. אבל גם אסור לנו להתעלם ממה שישראל סיכנה כדי לצמצם את המספר הזה. אם לישראל היה אכפת פחות מנז"א, אולי הייתי חוזר הביתה מוקדם יותר"

"אחד מהשובים שלי סיפר לי שאימו קיבלה שיחת טלפון שהזהירה אותה לעזוב את ביתה מכיוון שתקיפה ישראלית עלולה לסכן אותה", שחזר שורד השבי. "השיחה הגיעה מצה"ל. חמאס ידע איפה אני והשאיר אותי למות. ישראל לא ידעה את המיקום שלי, אבל היא ידעה איפה אימו של השובה שלי והתקשרה כדי לוודא שהיא לא תיהרג בטעות. שם הייתי - חטוף, מורעב ומעונה על ידי בנה - בזמן שהצבא שלי ניסה להשאיר את אימו בחיים".

"ישראל רצתה אותי בבית נואשות. אבל לא בכל מחיר. היו אזרחים פלסטינים בין ישראל לביני. אז ישראל הטילה כרוזים, שלחה הודעות, ביצעה שיחות טלפון והורתה על פינויים. היא ניסתה למזער את הנז"א, את הנזק האגבי".

שורד השבי המשיך: "ראיתי גם מה משמעות המוות לצד השני. יום אחד, השובים שלי חגגו לאחר שלוחמי חמאס הרגו חיילים ישראלים. למחרת, ישראל הפציצה את האזור שבו הוחזקתי. הפיצוצים הגיעו בהפרש של כ-10 שניות זה מזה. הייתי מבועת. המחבל שלצידי היה מאושר. מבחינתו, כל פיצוץ היה הוכחה להצלחה: תראו מה גרמנו לישראל לעשות. תראו כמה פגענו בהם. הבנתי משהו אז. עבור חמאס, ההרס עצמו יכול להיות ניצחון. כל עוד היה מוות משני הצדדים, חמאס יכול היה לנצח".

"אולי גם אני 'נז"א'. נזק היקפי. חטוף יהודי שניתן היה להשאיר להירקב במנהרה של חמאס, או להירצח לצד חבריי ב'נובה', כי הלחימה לשחרר אותי, ולהגן על ישראלים מפני האנשים שעשו זאת, נתפסת כשלעצמה כחשודה מבחינה מוסרית"

"לאחר שחזרתי הביתה, למדתי שהמספרים שיקפו חלק ממה שראיתי", הוסיף שם טוב. "האו"ם דיווח שכאשר נעשה שימוש בנשק נפיץ באזורים מאוכלסים, כ-90% מההרוגים והפצועים הם אזרחים. למרות שהיחס המדויק בעזה שנוי במחלוקת, גורמים צבאיים ישראלים ואנליסטים אמריקנים העריכו בין 1.5 ל-2 אזרחים פלסטינים שנהרגו על כל לוחם - נמוך ביחס ללחימה בעוצמה כזו בשדה קרב עירוני. זה לא קרה במקרה. אזהרות, פינויים והחלטות שלא לתקוף הצילו חיי פלסטינים. ישראל שילמה מחיר גם על ההחלטות הזהירות הללו. הן נתנו לחמאס זמן. הן חשפו חיילים ישראלים לסכנה גדולה יותר. והן הותירו חטופים כמוני לחכות יותר זמן".

שם טוב הבהיר: "ילד פלסטיני מת לא נעשה פחות מת בגלל סטטיסטיקה. אבל גם אסור לנו להתעלם ממה שישראל סיכנה כדי לצמצם את המספר הזה. אם לישראל היה אכפת פחות מנז"א, אולי הייתי חוזר הביתה מוקדם יותר. פחות חיילים ישראלים היו עשויים למות. פחות חטופים היו עשויים למות. אבל יותר פלסטינים היו מתים. לכן 'נז"א' מטריד אותי. בוונציה, הסרט קיבל מחיאות כפיים סוערות במשך יותר מ-24 דקות. כחטוף לשעבר, הדקות הללו הרגישו כמו מטר של סכינים. לא בגלל שהסרט מראה סבל פלסטיני, שהוא אמיתי ומגיע לו להיראות. מה שכואב הוא שהסרט, כפי שדווח, לא נראה כמו אחד שרואה אותי".

"הסרט מראה את הסבל בעזה, אבל לא את מה שהביא את המלחמה לשם: התכנון של חמאס, רצח המשפחות ב-7 באוקטובר, האנשים שנגררו מבתיהם ומפסטיבל המוזיקה. נראה ששום דבר מזה לא יצר דילמה מוסרית רבה מדי עבור יוצרי הסרט. בסיפור הזה, אולי גם אני 'נז"א'. נזק היקפי. חטוף יהודי שניתן היה להשאיר להירקב במנהרה של חמאס, או להירצח לצד חבריי ב'נובה', כי הלחימה לשחרר אותי, ולהגן על ישראלים מפני האנשים שעשו זאת, נתפסת כשלעצמה כחשודה מבחינה מוסרית".

"עוצמה צבאית, נשק וטכנולוגיה חשובים", סיכם שם טוב, "אבל יכולתה של חברה להגן על עצמה חייבת להיות תלויה במשהו פשוט יותר: הבהירות המוסרית לדעת שיש לה את הזכות לעשות זאת. אסור שיהיה עוד 7 באוקטובר. יש לנו את הזכות לוודא שלא יהיה. ואנחנו לא צריכים להתבייש בזה".