קמפיין גאוני או קורס הכנה לתיאוריה

מחקרי מנהיגות מבחינים בין כריזמה "אישית", המכוונת את הנאמנות אל המנהיג, לבין כריזמה "חברתית", המכוונת אותה אל מטרות הקולקטיב. כריזמה אינה תעודת יושר או מדד לאיכות המנהיגות. היא כוח השפעה. והשאלה המעניינת היא לא עד כמה הכוח מדהים, אלא לאן מפנים אותו 

פרופסור גיא הוכמן|

מאז שבנימין נתניהו פתח את קמפיין הבחירות של הליכוד בשבוע שעבר, הרשת התמלאה בפרשנים נלהבים: כמה יצירתיות, ראייה רחבה, גאונות ומנהיגות דגולה באיש אחד. וכל זה בזכות תמרור.

למי שהיה בממד אחר, נתניהו עלה לבמה בעצרת הליכוד עם תמרור של צומת T. להמחיש את הטענה שלו שהבחירות הפעם הן על "שמאל או ימין". ורק צד ימין לגיטימי. השמאל אסון, ו-ישר זה בלוף. משחק מילים משעשע, רמז ויזואלי שקל לזכור. תכנית גאונית בפשטותה.

אני לא מתכחש לכך שנתניהו גאון. אבל גאונות היא יכולת. מנהיגות היא מה שהגאון בוחר לעשות עם היכולת הזו.

מחקרי מנהיגות מבחינים בין כריזמה "אישית", המכוונת את הנאמנות אל המנהיג, לבין כריזמה "חברתית", המכוונת אותה אל מטרות הקולקטיב. כריזמה אינה תעודת יושר או מדד לאיכות המנהיגות. היא כוח השפעה. והשאלה המעניינת היא לא עד כמה הכוח מדהים, אלא לאן מפנים אותו.

ובמקום התפעלות, עולה תמרור אזהרה. לכאורה, נתניהו מציג את המציאות: יש ימינה ויש שמאלה, ואין ישר. טריק שכנוע ידוע. הוא קודם מציג מציאות שיש בה רק שתי אפשרויות, ואחר כך משתמש בה להוכיח שזו המציאות.

קצת כמו להציג את תמרור 146 (המזהיר מפני חיות בדרך) בכנס קרניבורים "להוכיח" שאפשר לאכול רק בשר. הנה, הצלחתי לחשוב על קמפיין דומה גם בלי להיות גאון פוליטי.

אדם יכול להיות ימני בביטחון ושמאלי בכלכלה. לתמוך במלחמה ולהתנגד לממשלה שמנהלת אותה. לתמוך בהתיישבות ולהתנגד לרפורמה משפטית. אפשר אפילו להסכים עם נתניהו בנושא אחד ולחלוק עליו בנושא אחר. כן, באמת. מפתיע אבל נכון.

אבל בשביל לעשות את זה, צריך לחשוב על עמדות. וזה פחות נוח. התמרור נותן פתרון: זהויות. אנחנו והם. זו אינה המצאה של נתניהו. זאת אחת הטכנולוגיות העתיקות והיעילות ביותר של התנהגות קבוצתית. מחקרים בתחום מראים איך בקלות הבדל פוליטי יכול להפוך להבדל מוסרי. ואז הצד השני מפסיק להיות אדם שרוצה באותה מטרה והופך לסוג אחר של אנשים, נחות יותר. במקרה הטוב. כאילו שכולנו לא שואפים לחיות בשקט ובביטחון – גם אם אנחנו חלוקים על הדרך להשיג אותם.

למנהיגים יש תפקיד מרכזי בתהליך הזה. אפילו רמז קטן לגבי הזהות המפלגתית של מעביר מסר מפלג יכול להגדיל קיטוב, במיוחד אצל אנשים בעלי זהות פוליטית חזקה. סקירה עדכנית ומקיפה של 135 מחקרים מצאה כי זהות קבוצתית, גורמים פסיכולוגיים וסביבת המידע הם גורמים מרכזיים בתהליך הקיטוב.

אומנם אין מחקר שבודק אם תמרור מוביל לאסון לאומי, אבל לרטוריקה הזאת יש מחיר. מאיר אריאל הזכיר פעם שהמילה מפלגה בנויה מהשורש פל"ג. במקרה הזה נדמה שהקמפיין לקח את האטימולוגיה עד הקצה. התמרור לא רק אומר שחייבים לבחור ליכוד. הוא גם אומר לנו איך למיין את החברה הישראלית: לצד אחד רע מוחלט ולצד שני טוב טהור. בלי אמצע. בלי מורכבות.

אכן קמפיין של מנהיג אדיר. רהוט בשתי שפות, מלהטט עם אביזרים. חבל רק שהגאונות ממוקדת סביב טכניקות שכנוע שמתאימות יותר לשיווק של סופר שכונתי. ואיך הגענו מכאן ל"ראייה רחבה", "ביטחון", "גאונות חברתית" ו"מנהיגות פנומנלית"?

זה כבר טריק שהמוח עושה לנו. אנחנו לוקחים הצלחה או תכונה בולטת בתחום אחד ומאפשרים לה לצבוע את ההערכה שלנו בתחומים אחרים. מה שנקרא "אפקט ההילה". אדם נראה לנו מבריק בתקשורת, ולכן הוא מבריק בניהול. ובאסטרטגיה. לכן כל הצלחה מערכתית משמשת עוד הוכחה לגאונותו.

בשביל להיות הוגנים, צריך להחליט על כלל ייחוס זהה ולהשתמש בו לשני הכיוונים. למשל, אם ראש הממשלה אחראי אישית להצלחות שמתרחשות תחת הנהגתו, כאשר מתרחש כישלון עצום אי אפשר לטעון פתאום שהאחריות נמצאת אצל הפקידים, הצבא, המשפטנים או כל שעיר לעזאזל אחר. לחילופין, אם ראש הממשלה באמת מוגבל מאוד ביכולתו לדעת מה קורה מתחתיו או לשלוט במערכת, אז צריך לזכור את אותה מגבלה גם כשמגיע קרדיט.

אבל אי אפשר לתת למנהיג מאה אחוז קרדיט כשהאירוע נגמר טוב ואפס אחוז אחריות כשהוא נגמר רע. זאת לא מנהיגות. יותר כמו לאכול את כל ה"הפרד" ולהשאיר את כל ה"ומשול".

מירון מספק דוגמה עגומה. ועדת החקירה הממלכתית קבעה שנתניהו נשא באחריות אישית לאסון. הוא טען שלא היה מודע לכשלים הבטיחותיים; הוועדה קבעה שגם בהנחה שלא ידע, הייתה עליו חובה לדעת, בין היתר משום שהנושא הגיע שוב ושוב אל שולחנו.

לגבי 7 באוקטובר, אין עדיין מסקנות של ועדת חקירה רשמית. ועדיין, אי אפשר לטעון שהמערכות הסתירו ממנו, חתרו תחתיו, פעלו בניגוד לרצונו או סיכלו אותו, ואז לתאר אותו כמנהיג בעל יכולות קליטה ושליטה יוצאות דופן.

כל טענה יכולה להיות נכונה במידה מסוימת. כבר אמרנו שהמציאות מורכבת. אבל אי אפשר לבחור בכל פעם רק את מה שתואם לנרטיב הזהותי.

זה מחזיר אותנו לקמפיין התמרור. כנראה שנתניהו באמת מוכשר באופן יוצא דופן ביכולת להבין אנשים ולהשפיע עליהם. הוא בהחלט יודע להפעיל את הבייס. או להחליף אותו כשזה כבר לא עובד. וזה כישרון.

אבל מנהיגות אינה רק היכולת ללחוץ על הכפתורים שלנו. היא גם הסיבה שבשבילה לוחצים עליהם. מנהיג הוא מי שמשתמש בכישרון פוליטי כדי לתקן חברה מפולגת ולבנות לה עתיד ראוי. מי שמשתמש בו כדי לקחת חברה שבורה מלכתחילה רק בשביל להעמיק את הפילוג – ההיסטוריה נוטה לכנות אותו בשמות אחרים.

מה שכן, מעניין שהתמרור הזה נבחר דווקא לפני סוכות. לפי המדרש, ארבעת המינים מסמלים ארבעה סוגי אנשים: מי שיש בו טעם וריח, מי שיש בו רק אחד מהם ומי שאין בו כלום. ואף על פי כן המצווה מתקיימת רק כשאוגדים את כולם יחד. אגודה אחת מארבעה מינים שונים. לא צומת T רק עם שני צדדים.

אז בפעם הבאה שמניפים תמרור, אולי כדאי שבמקום להתפעם ישר מרגע עוצמתי נוסף של מנהיגות ראויה להערכה, נשאל את עצמנו אם אנחנו מחפשים מנהיג, או שוטר תנועה גאון שקובע לאן מותר לנו לפנות.

חג סוכות שמח.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן