ילדות יולדות ילדים. איפה הייתה המדינה?

האם ילדה שגדלה בידיעה שמצופה ממנה להינשא בגיל 14 או 15 יכולה באמת לבחור אחרת? האם יש לה גישה להשכלה, למידע ולעצמאות, ומבוגר שיגן עליה אם תסרב? חופש בחירה נמדד לא רק ביכולת לומר כן, אלא גם באפשרות המעשית לומר לא

איילת רזין בית אור|

תגיות

95 תינוקות נולדו ביבנאל לאימהות קטינות בין השנים 2000 ל-2025. חלק מהאימהות היו בנות 15 בלבד. כמעט מאה לידות של נערות שטרם הגיעו לגיל שבו החוק מתיר להן להינשא. אין מדובר בנתון ממדינה רחוקה או מתקופה אחרת, אלא ביישוב בישראל, ובתופעה שלא רק שאינה נעלמת, אלא שעל פי הנתונים האחרונים יש חשש שהיא מתרחבת.

מאחורי המספרים עומדת שאלה קשה לא פחות: איך זה ייתכן במדינה שבה כל לידה מתועדת, כל נערה אמורה להיות במסגרת חינוכית, ומערכות הבריאות והרווחה פוגשות אותה לאורך הדרך? ואולי השאלה החשובה באמת אינה מי איפשר לילדות האלה להפוך לאימהות בגיל כה צעיר, אלא איפה הייתה המדינה כשעוד אפשר היה להגן עליהן.

הרי היריון אינו אירוע של יום אחד. עד הלידה חולפים תשעה חודשים, ובהם בדיקות רפואיות, מפגשים עם אנשי מקצוע, לעיתים היעדרות מבית הספר, ולבסוף אשפוז בחדר לידה. הילדות האלה אינן בלתי נראות. הן פוגשות את המדינה שוב ושוב. השאלה היא מה הרשויות ידעו, מה יכלו לדעת, ומה עשו עם המידע שהיה בידיהן.

חשוב לדייק: לא כל לידה של קטינה מעידה על נישואים בלתי חוקיים או על כפייה. אבל כשנתוני הלידות מצטרפים לעדויות על נישואי קטינות ולממצאים על תופעה קהילתית מתמשכת, הם מחייבים בדיקה מערכתית יסודית.

בדיוני הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת נשמעו עדויות קשות של נשים שנישאו בגיל צעיר, חלקן בגיל 14 או 15. הן סיפרו על ילדות שחונכו להאמין שנישואים מוקדמים הם המסלול היחיד עבורן, על לחץ חברתי ומשפחתי, ועל מחיר נפשי שהן נושאות גם שנים אחר כך. יו"ר הוועדה, חברת הכנסת מירב כהן, חוזרת לנושא פעם אחר פעם: מזמנת את הגורמים הרלוונטיים, דורשת נתונים, מבקרת בשטח ומקיימת דיוני מעקב. כמי שעוסקת שנים במאבק באלימות נגד נשים ובזכויותיהן, אני יודעת עד כמה ההתמדה הזאת חיונית. תופעות חברתיות קשות אינן נעלמות אחרי יום אחד של תשומת לב ציבורית. הן משגשגות כשהמצלמות כבות, כשהאחריות מתפזרת בין משרדי הממשלה, וכשכל גוף מניח שמישהו אחר כבר מטפל. כאן בדיוק צריך להפנות את הזרקור מהקהילה אל המדינה.

מה עושה בית ספר כשתלמידה בת 14 מפסיקה להגיע? מה קורה כשקטינה הרה מגיעה לבדיקות? האם מישהו בודק אם היא בקשר זוגי או בנישואים בניגוד לחוק? האם היא נשאלת, בפרטיות ובתנאים בטוחים, אם היא חופשית לקבל החלטות על חייה? האם שירותי הרווחה מקבלים מידע כשעולה חשד לפגיעה? ומי אחראי לחבר את כל חלקי הפאזל?

אין בכך כדי לומר שכל היריון של קטינה מחייב התערבות משטרתית. אבל נדרש מנגנון מקצועי שיודע לזהות מצבי סיכון, להבחין בין מקרה למקרה, ולהגיב מיד כשיש חשד לכפייה, לניצול או לעבירה.

הנתונים מיבנאל מחייבים פעולה שחורגת מעוד ישיבה בכנסת: מערך איתור ומניעה, הכשרה לצוותי חינוך ובריאות, חיזוק שירותי הרווחה, אכיפת החוק ומסלולי סיוע אמיתיים לנערות שמבקשות להיחלץ מנישואים כפויים או מסביבה מסכנת. נדרש גם מעקב ציבורי שיוודא שכל משרד ממשלתי מבצע את חלקו

ועדה בין־משרדית שהוקמה לבחינת התופעה כבר המליצה על צעדים בתחומי האכיפה, הרווחה והפיקוח החינוכי. אך השאלה כעת אינה מה המדינה ממליצה, אלא מי אחראי לביצוע, באילו לוחות זמנים, ובאיזה אופן תימדד ההתקדמות.

גם שאלת ההסכמה מחייבת מבט עמוק יותר. האם ילדה שגדלה בידיעה שמצופה ממנה להינשא בגיל 14 או 15 יכולה באמת לבחור אחרת? האם יש לה גישה להשכלה, למידע ולעצמאות, ומבוגר שיגן עליה אם תסרב? חופש בחירה נמדד לא רק ביכולת לומר כן, אלא גם באפשרות המעשית לומר לא.

והמחיר אינו נגמר בלידה. נישואים ואימהות בגיל צעיר עלולים לקטוע לימודים, להעמיק תלות כלכלית, לצמצם קשרים חברתיים ולשלול מנערות את ההזדמנות לבנות חיים עצמאיים. ילדה שמגדלת תינוק לפני שהספיקה לגדול בעצמה עשויה לשלם על כך שנים ארוכות.

הנתונים מיבנאל מחייבים פעולה שחורגת מעוד ישיבה בכנסת: מערך איתור ומניעה, הכשרה לצוותי חינוך ובריאות, חיזוק שירותי הרווחה, אכיפת החוק ומסלולי סיוע אמיתיים לנערות שמבקשות להיחלץ מנישואים כפויים או מסביבה מסכנת. נדרש גם מעקב ציבורי שיוודא שכל משרד ממשלתי מבצע את חלקו.

כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק איך ייתכן שבישראל של 2026 ילדות בנות 15 הופכות לאימהות. השאלה היא כמה פעמים עוד תצטרך המדינה לפגוש ילדה בדרך לחדר הלידה, לפני שתמצא את הדרך להגן עליה.

הכותבת היא עו"ד, מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה