פרשו מהעבודה, לא מהחיים: הישראלים שהופכים חורבות באיטליה לבית שני

"אנחנו לא עוזבים את ישראל, אין לנו כוונה כזו. הבית שלנו באיטליה זו הגשמת חלום שתכננו עוד לפני הפרישה. אנחנו מעבירים שם חלק מהשנה וחוזרים לארץ עם כוחות מחודשים". זו המנטרה שנשמעה מפי כמה ישראלים בגיל השלישי, שסיפרו לנו על ההחלטה שהובילה אותם לרכישת בית ישן, בגדר חורבה, לשפץ אותו ולהתגורר בו חלק מהשנה.

"מבחינתי, אין גיל להתחיל קריירה חדשה ולשנות את החיים", אומרת מרגלית וינר (79), מנכ"לית ומבעלי חברת Sensi Homes , חברה משפחתית שמתמחה באיתור ושחזור מבנים עתיקים באיטליה והפיכתם לבתי מגורים.

היא ובעלה, פרופ' פלטיאל וינר (81), שניהל עד שנת 2013 את מחלקת פנימית א' בביה"ח הלל יפה במשך כ-23 שנה, מעבירים חלק נרחב מהשנה בבית חלומות אותו בנו במארקֶה (ֶMarche) באיטליה, מחוז שקט, שבירתו העיר אנקונה. לכאורה, מחוז שכמעט ולא שמעו עליו. בפועל, אחד הנחשקים ע"י ישראלים בשנים האחרונות.

"בצעירותי, לאחר סיום תואר באוניברסיטת ת"א, נסענו, בעלי ואני, לאיטליה, ללמוד באוניברסיטת סיינה", מספרת וינר. "פלטיאל למד רפואה ואני בפקולטה למשפטים במסלול לדוקטורט במשפט בינלאומי. כשסיימתי אותו בהצטיינות ב-1972, התכנון היה לעבוד באיחוד האירופי ולהתקדם שם. זה היה החלום. אלא שבעלי חזר לארץ להתמחות, ואני כמובן איתו. לאחר שנולדו שלושת ילדינו, בחרתי בקריירה חדשה, בעבודה סוציאלית. די מהר מוניתי למנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בהלל יפה. השנים בהן עבדתי שם היו שנים של האינתיפאדה השנייה, שנים של פיגועי טרור קשים. ב-2005, בגיל 58, בעקבות העיסוק האינטנסיבי בטראומה ובמוות, החלטתי על פרישה מוקדמת ואז הגיע הטוויסט בעלילה".

והוא היה מה? "לאחר שוויתרתי על החלום הראשון, לעבוד באיחוד האירופי, זה היה החלום השני. עוד בתקופת הלימודים שלנו באיטליה חלמנו שיום אחד יהיה לנו בית שם, ונוכל לחלק את חיינו בין פה לשם. לאחר הפרישה התחלתי במימוש החלום. בהתחלה חשבנו על בית בסיינה. לאחר בדיקה וחשיבה, החלטנו שמארקה היא המקום המתאים לנו. משהו קסם לנו בה. רכשנו חווה עתיקה ממשפחה איטלקית, בית שהיה ממש חורבה. ביחד עם צוות איטלקי מקומי שיפצנו ושיחזרנו את הבית, הפכנו אותו לסוג של טירה מהחלומות. נכנסנו אליו לפני כ-25 שנים, ועם הזמן הוא הפך, כמו שקיווינו, לבית משפחה, נקודת מפגש משפחתית של הילדים והנכדים בחגים ובחופשות, מעבר לזה הוא גם בית לעבודתי. תראי", היא אומרת ומראה בווידאו בית שנראה כאילו הוצא מסרט איטלקי ישן. "בעלי שוחה בבריכה, אני עובדת בחדר העבודה עם בתי".

וינר מספרת כמה מהר עשתה השמועה כנפיים. "אנשים החלו לפנות אלינו וביקשו סיוע במציאת בית עבורם באיטליה. כך, בלי שתכננתי זאת מראש, נולדה לי קריירה נוספת, שחזור ובנייה של בתים עתיקים באיטליה. היום אני מנהלת את החברה עם בתי דלית, וגם נכדתי נועה מסייעת בשיווק. אנחנו מגשימים לעשרות רבות של משפחות את החלום לדלג בין שני העולמות, רוב האנשים לקראת פרישה או אחרי פרישה, בגיל השלישי. עם זאת, יש פה לא מעט צעירים יותר. המקום לא מוכר כמקום פרישה לגימלאים, אלא כגן עדן לרוכבי אופניים, ספורט ימי, שוחרי תרבות, מקום אטרקטיבי למשפחות גם צעירות, שרוכשות בתים כריטריט לכל המשפחה. אלו חיים שכרוכים בהוצאה לא קטנה, אבל משתלמת".

מה עושה החברה שלכם? "השקעה נדל"נית עפ"י בקשת הלקוח. פעילות החברה מתמקדת במחוז מארקה, אבל מאפשרת את השירות בשאר המחוזות באיטליה. אנחנו משווקים אחוזות רחבות היקף וגם בתים כפריים. לאחר שרוכשים אותם ומתאימים את שיפוץ הנכס לדרישות הלקוח. יש לי קשרי עבודה עם משרדי עורכי דין ונוטריונים, רואי חשבון, אדריכלים ומהנדסים, שעובדים על הבית מרגע בדיקת היתכנות העסקה מבחינה משפטית ותכנונית ועד הבאת הפרויקט לביצוע".

וינר מספרת על הקהילה שנוצרה במקום עם השנים, בו הם מנהלים חיים וגם יוצאים ממנו לטיולים. "יש גם קבוצת וואטסאפ של הקהילה הישראלית פה, כשהתנאי הוא 'בלי פוליטיקה'. לאחרונה הלכנו כמה משפחות יחד למופע אופרה. ההרגשה של כולנו פה שאנחנו בקטע של הגשמת חלומות. בסוף, אנחנו כאן קהילה ישראלית שהולכת וגדלה, אבל חיים בין האיטלקים. מגיעים לפה, חוזרים לארץ, שוב מגיעים לקחת אוויר לנשימה ממה שקורה בארץ, ושוב חוזרים. הילדים שלנו חיים בארץ, הם לא יעזבו. גם אנחנו מעולם לא חשבנו לעזוב. אנחנו 'מתנקים וחוזרים'. על זה חולמים בגיל השני ומגשימים בגיל השלישי. האמירה הרווחת פה היא שזה 'מהלך משנה חיים'".

מה לגבי החקיקה האירופית, האיטלקית? "הכל בהתאם לחוק. יש חוקים שחלים על כאלו שיש להם אזרחות וכאלו שלא. למשל, אם אין אזרחות איטלקית, אי אפשר לקנות רכב, אפשר רק לשכור. צריך לבדוק מה מקסימום ימי השהייה במקום, ואם יש גם מינימום. לפני הרכישה בודקים את הבעלות החוקית, לוקחים עורך דין מקומי שילווה את תהליך הקנייה ויסייע בהיבטים המשפטיים והבירוקרטיים. לאחר קניית הנכס יש להגיש בקשה לאשרת שהייה, אם מדובר בנכס בבעלות פרטית יש להתייעץ עם יועץ מס ועוד, ובסוף הבתים רשומים בטאבו. על כל אלו יש להקפיד".

גם אם הבית עלה רק 10,000 אירו, השיפוץ יקר. אני רוצה לפרק פה אגדה אורבנית. זה לא זול, וכל דבר חייבים לבדוק. גם לא מומלץ לקבל המלצות מישראלים, רק להבין לבד כל דבר באמצעות אנשי מקצוע מוסמכים מקומיים

מה העלות של הגשמת חלום כזה? "במקרה של מארקה, החקלאים במקום מוכנים ורוצים למכור את האדמות. במחיר של דירה קטנה בארץ פה בונים בית פרטי וגדול, רשום בטאבו. הקנייה נעה סביב 80 אלף אירו עד 90 אלף אירו לממוצע שטח של 7 דונם, ועם השיפוץ העלות מגיעה עד 600 אלף אירו לבית עם בריכה, גינה ומתנות של הטבע".

"כמי שמסייעת לעבודה השיווקית של סבתא ואמא שלי, אני נחשפת להמון אנשים שלא מחכים לפנסיה כדי להתחיל לחלום ולחיות כמו שהם רוצים", אומרת נועה ברנר, הנכדה של מרגלית, בלוגרית ויוצרת תוכן ברשתות. "אני רואה אנשים בגילי 40–50 שמתחילים לשאול את עצמם איך הם באמת רוצים שהשנים הבאות שלהם ייראו? לא רק איפה לעבוד או מתי לצאת לפנסיה, אלא איך לחיות. הם שואלים את עצמם האם הם רוצים להעביר חלק מהשנה באיטליה, בבית שהם אוהבים, בקצב אחר. ליהנות מאוכל טוב, להכיר אנשים חדשים ותרבות אחרת, ועדיין להישאר מחוברים לישראל. אני רואה את סבא וסבתא שלי על הקו בין ישראל לאיטליה, מטיילים, נהנים, ממשיכים את חיי המשפחה. זה משפיע גם עליי. אנחנו רגילים לחשוב שככל שמתבגרים החיים נהיים יותר קבועים ויותר שגרתיים. אצלם אני רואה את ההפך, הם פתחו לעצמם עוד עולם. סבתא וסבא שלי לא רק מדברים על חלומות שהיו להם, אלא חיים אותם עכשיו".

המרואיינים בכתבה אמנם מספרים על בית באיטליה, אבל התופעה קיימת ואף הולכת ומתרחבת במדינות נוספות, כגון יוון וקפריסין. המשותף להם הוא שהתכנון לבית כזה גמל בליבם כמה שנים לפני הגיעם לשלב הפרישה בחייהם ושאף אחד מהם לא הגדיר את הנכס שרכש ושיפץ כנכס להשקעה, אלא כבית מגורים.

גם עבור ישראל (שם בדוי), נפתח חלום כזה לפני כעשור. "רעייתי ואני, היום לאחר פרישה ולאחר גיל 60, נהגנו להעביר חופשות משפחתיות באירופה בבתי נופש, לפחות פעמיים בשנה. לוקחים את המשפחה, שוכרים בית לשבוע או יותר וחוזרים", הוא מספר. "אהבנו בעיקר את האזורים בפלפלונס ביוון. עם השנים החופשות האלו הפכו מאוד יקרות והחלטנו שיתאים לנו בית משלנו. לפני כעשור החלטנו לעשות את המהלך הזה, למצוא בית שנעביר בו כחצי שנה לסירוגין. התחלנו לחפש בפלפונס, אבל לאחר מחשבה הבנו שיוון לא מתאימה למטרה שלנו. חשבנו על צרפת ואיטליה, והחלטנו על איטליה. לאחר שחקרנו במארקה הבנו שהמקום לא מתאים לנו, והחלטנו ללכת על אומבריה".

מה ההבדל? "בית בחו"ל צריך להתאים לאופי שלך, לא בהכרח מה שמתאים למישהו אחר מתאים לך. לדוגמה, אני צריך בתי קפה ומסעדות ליד הבית ולא במרחק של נסיעה ארוכה. אומבריה יותר מרכזית ממארקה. למה לא טוסקנה? אומבריה היא איטלקית אותנטית, טוסקנה בינלאומית. באומבריה יש אנשים מקומיים, איטלקים ותיקים, תיירות מקומית, עיירות ציוריות. חיפשנו עד שמצאנו חורבה וקנינו אותה, אבל בליווי של עו"ד וקבלן. צריך לדעת להיכנס לשיפוץ באיטליה, מאוד קל ליפול אם לא מלווים אותך אנשי מקצוע מקומיים. לפני הקנייה מצאנו יזמים ששיפצו את הבית מבחוץ ורק אז קנינו. הבית עצמו לא היה יקר, אבל עם השיפוץ הגענו לסכום לא מבוטל של מאות אלפי אירו".

אחד הנושאים המדוברים בשנים האחרונות הוא בתים למכירה באיטליה באירו אחד שהממשלה מציעה כדי להחיות מחדש מקומות נטושים. "יש הרבה נכסים פנויים באיטליה ושהממשלה מאשרת לקנות. אבל השיפוץ יקר ויש סטנדרט שחייבים לעמוד בו", מוסיף ישראל. "אחד הדברים החשובים זו בנייה שתעמוד ברעידות אדמה, לאחר רעידת האדמה הקשה שהייתה באיטליה בעבר. זו כבר חקיקה אירופית שחייבים לעמוד בה. לכן חייבים לקחת משפצים מקומיים. גם אם הבית עלה רק 10,000 אירו, השיפוץ יקר. אני רוצה לפרק פה אגדה אורבנית. זה לא זול, וכל דבר חייבים לבדוק. גם לא מומלץ לקבל המלצות מישראלים, רק להבין לבד כל דבר באמצעות אנשי מקצוע מוסמכים מקומיים. בסופו של דבר, נכנסו לאחרונה לבית החלומות שלנו אחרי שבעה חודשים של שיפוץ".

אתם כבר דוברי איטלקית? "לגמרי לא. בשביל מה יש גוגל טרנסלייט? אנחנו לומדים עכשיו לאט, אבל מסתדרים מצוין גם בלי. בעבר נהגנו לסמן בכל יום אחרון של החופשה את היום הראשון והיעד של החופשה הבאה, לרכוש כרטיסי טיסה מראש. אנחנו ממשיכים בזה גם היום, אבל הפעם היעד הוא הבית שלנו, עם כל המשפחה. זה משנה את השגרה. לצאת מישראל זו ונטילציה טובה. אנחנו מגיעים לאומבריה ופוגשים רוגע, אין פה עצבנות. זה חסר לנו בארץ. הנוטריון שחתם לנו על העסקה סיפר שמעל ל-50% מהעסקאות שהוא סגר בחצי השנה האחרונה הן עם ישראלים. זה לא 'לא לחיות בארץ'. מרכז החיים שלנו יישאר בישראל, אנחנו מאמינים שאין מקום אחר בעולם עבורנו. אבל כאן זה אי של שפיות, זו רגיעה, לא חלופה. יציקת תוכן לחיים. אני לא רוצה להזדהות בשם ומעדיף לשמור על אנונימיות כחלק מהרצון שלנו לחיות את הרגע ולהיות עם מבט קדימה. הנה, את מדברת איתי עכשיו כשאני בישראל. חזרנו מאומבריה לפני שבוע. עוד שבועיים אנחנו שוב שם".

גם רויטל (שם בדוי) ומשפחתה רכשו נכס כמעט הרוס במארקה, לפני כשבע שנים, שיפצו אותו ומעבירים בו זמן משפחתי, אם כי בשונה מאחרים הם מעבירים בו מעט זמן בשנה. "חיפשנו בית במחוז לא מוכר שלא יהיו בו הרבה ישראלים. לכן לא רצינו את אומבריה או את אגם קומו. מארקה הוא מחוז אחר לגמרי, יש בו רק תיירות פנים של איטלקים. בתחילה חשבנו על יוון. אנחנו מטיילים בה שנים רבות, אבל מכיוון שבין ספטמבר למאי הכל סגור בה, החלטנו על איטליה. יצרנו קשר עם מרגלית, היא סייעה לנו להגיע לבית שקנינו, ששיפצנו, שמהווה עבורנו הגשמת חלום".

היא מוסיפה כי "במקרה שלנו, חתמנו על החוזה בדיוק כשהתחילה הקורונה. שנה וחצי לא יכולנו לטוס לשם, בנינו בשלט רחוק. הבית באיטליה משמש לנו לחופשות משפחתיות. לאט לאט אנחנו לומדים את השפה, נהנים מהמקום ומחיי הקהילה שם".

כמה זמן בשנה אתם מעבירים שם? "מקסימום חודש בשנה. בעלי עוד עובד. אולי בעתיד המינון ישתנה, אבל גם זה מספיק".

בשאר הזמן אתם משכירים את הבית? "ממש לא. לא קנינו ושיפצנו כעסקה כלכלית, כתוספת חשובה לדרך החיים שלנו. להיות עם המשפחה וליהנות מכל רגע. אני ממליצה לכל מי שיש לו את האפשרות הכלכלית הזו לעשות את המהלך הזה. זה לא זול, אבל זו בחירה באיכות חיים. המחשבה היא לקחת הפסקה ואוויר, ולחזור לבית האמיתי שלנו, בישראל. הבית באיטליה הוא לא מקום מפלט, אנחנו לא בורחים לשם. הוא מקום להגיע אליו, לקחת אוויר ולחזור לכאן, לבית האמיתי שלנו".