התאגיד מחויב להשקיע 40 מיליון שקל בדוקו - ושוב מוכיח שהוא יודע מה לעשות איתם
נעמי שמר, מאיר שלו ולהקת שפתיים עומדים במרכז ״האבות והאמהות״, רצועת הדוקו החדשה של כאן על הדמויות שעיצבו את התרבות הישראלית. שלושת הסרטים אומנם אינם אחידים ברמתם, אבל בהחלט שווים את הזמן שלכם מול המסך, ומצליחים בשילוב הקדוש - חומרים אנושים ואינטימיים מרתקים אבל נעדרי גוון צהוב
בשנת 2023 עלה בתיאטרון "הגשר" המחזה הראשון והיחיד שכתב מאיר שלו, שנקרא "האבות והאמהות". שלו עשה שם את מה שהוא עושה הכי טוב - לוקח מיתוס ומפרק אותו לפלחים אנושיים, דרך עיניים שהן לפרקים ליריות, לפרקים ארציות מאוד ולפרקים פנטסטיות, עם חיבה אמיתית לאבסורד ולהומור. לצורך העניין הוא זימן לבמה, 3,500 שנה אחרי שנאספו אל אבותיהם, את שלושת האבות וארבע האמהות התנ"כיות, לסגירת חשבונות משפחתיים בינם לבין עצמם וגם קצת עם אלוהים. בסוף הם נאלצים להתמודד גם עם הגלגול הנוכחי של העולם שהשאירו אחריהם.
מתוך ״נעמי שמר – בין דשא לאבן״
(באדיבות כאן)
שלו הוא גם אחד ממושאי שלושת סרטי הדוקו שכאן מעלים ברצועה חדשה בחול המועד סוכות, שנקראת גם היא "האבות והאמהות", והפעם תתמקד באבות והאמהות של התרבות הישראלית. "בן דשא לאבן", סרטם של שי להב ורון עומר על נעמי שמר (שיפוצל לשני חלקים), "הדבר היה ככה" של הבמאית עדי ארבל על פועלו הספרותי של שלו ועל העיזבון שלו, שגם זכה בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל דוקאביב 2026, ו"שפתיים" של רובי אלמליח, שמגולל את הסיפור המיתולוגי של הלהקה משדרות שהחזירה את עטרת המוזיקה המרוקאית ליושנה ובדרך גם התערבבה, איך לא, במאבק על הקיפוח העדתי.
ברור שהבחירה בשמר, שלו ו"שפתיים", שייסד חיים אוליאל, היא בחירה שיש בה אמירה, לא רק על ישראל שהייתה אלא גם על ישראל הנוכחית. במובן הזה כאן נושא בתפקיד כפול: הוא מתעד את ישראל של היום - בכל זאת, לפחות 40 מיליון שקלים מכספי המיסים שלכם מוקצים בחוק לדוקו במסגרת תקציב התאגיד, והוא גם מנסח את הארכיון הלאומי לטובת העתיד. אבל התאגיד מצליח לקחת את התפקיד הציבורי שלו והטמיע אותו אל חומרים שבאמת מרתקים לצפייה, וצריך להגיד מילה טובה על האופן שבו הוא בוחר את התכנים שהוא משקיע בהם. גם אם "האבות והאמהות" אולי לא יהפוך לשיחת היום כמו "זהב שחור", דוקו תרבותי אחר שעלה בכאן בתקופה האחרונה, הוא עדיין מציע צפייה מסקרנת ומתגמלת, גם למי שחושב שהוא כבר מכיר את גיבוריו.
הסרט על שמר (שחלקו הראשון שודר אמש) חושף יומנים אישיים (עם מתכונים שמעולם לא בישלה, דיאטות ושיר תשוקתי לשחקני כדורסל) ומכתבים אישיים שכתבה לאמא שלה, ושופך עוד אור על החיים הפרטיים שלה, כאמא וכרעיה. על הנטייה שלה למצבי רוח והאופן שבו לקחה ללב, על המודעות העצמית הכנה שלה וההתנהלות שלה עם כספים.
על האופן בו הדעות הפוליטיות הימניות שלה הביאו לדחיקתה לשוליים מתעשיית המוזיקה וכמובן נוגע גם בסיפור הטעון של כתיבת "ירושלים של זהב" והווידוי של שמר לפני מותה, על האופן שבו כנראה הושפעה מבלי משים משיר עם באסקי עתיק עם לחן דומה. זה יותר מסיפור על איך אדם אחד הפך לפסקול של מדינה שלמה - המכתבים והיומנים באמת חושפים אדם שונה מהדימוי הפלקטי והדודתי של שמר, לפחות מזה שאני אחזתי בו, ומספקים הצצה לתודעה של אדם מלא הומור, יצרים וסערות רגש.
הסרט על שלו הוא פחות סיפורה של אומה ובעיקר נצמד לחיים המקצועיים של הסופר, אבל גם הוא מכניס את הצופה פנימה, אל הרגלי הכתיבה של שלו, אל מפגש אינטימי עם התחקירים שכתב במהלך כל ספר, עם משפחת המוצא שלו ועם ההתמודדות שלו עם ביקורת לאורך השנים. יש ב"הדבר היה ככה" את הנכס המשמעותי ביותר, את שלו עצמו בראיונות שנעשו איתו לאורך השנים וגם ספציפית לסרט. להקשיב לשלו מדבר היא פעולה שאין ממנה שובע, למי שמחבב את האיש.
"שפתיים" הוא הסרט החלש מבין השלושה, בעיקר משום שהוא נשאר ברובד השטחי ובעיקר מתמקד בסיפור המוכר של הלהקה כמי שעשתה את התיקון והחזירה את המוזיקה המרוקאית אל המיינסטרים. סיפור המוזיקה המזרחית סופר כבר כל כך הרבה פעמים, תמיד במבנה שלוש המערכות: השפלה, פריצה, קתרזיס באיצטדיון.
דווקא החלק המעניין בסיפור, שעוקב בעיקר אחרי מייסד הלהקה, חיים אוליאל, נמצא בדברים שאמר בסוף, בריאיון שנתן אחרי פירוקה של הלהקה ויציאה לקריירה עצמאית דווקא כרוקר: "ברוב חיי יצגתי דברים ואני לא רוצה לעשות את זה יותר. עכשיו אני רוצה להגיד דברים כחיים אוליאל, האישי והפרטי", ואולי דווקא שם הפוטנציאל לפירוק של המיתוס לא ממוצה. יחד עם זאת, "האבות והאמהות" בהחלט שווה את הצפייה שלכם, ולפחות שניים מתוך שלושת הסרטים מצליחים בשילוב הקדוש - חומרים אנושים ואינטימיים אבל נעדרי גוון צהוב, שבהחלט יגרמו לכם להרגיש תרבותיים.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.