להתחיל בהקמת ממשלת פיוס לאומית
לנתניהו אין ברירה כי לא מובטח לו כלום בסיבוב נוסף, והשעון האירני מחייב יציבות עכשיו, ואילו כל הסתמכות של גוש השינוי על המפלגות הערביות תגבה ממנו מחירים קטסטרופליים בבחירות שלבטח יגיעו, והוא לא יצליח לשחזר את שיעורי ההצבעה הנוכחית
בועז העצני|
תגיות
בבחירות 2026 שיקלל הציבור את ארבע שנות אירועי הרפורמה/המהפכה המשפטית, ה-7.10 וההתנהלות לאורך המלחמה בנושאי החטופים, אי-כניעה, אירן, החזיתות מסביב, והמדיניות ביו"ש. התוצאה היא לא רק ניצחון מובהק לקואליציה בציבור היהודי, אלא גם הישג עצום למחנה הלאומי גם בחלקים גדולים של "גוש השינוי" שנמצאים באופוזיציה רק כתוצאה מהתנגדות אישית לנתניהו.
ההצלחה העצומה של המפלגות הערביות מצטיירת כניצחון פירוס. תמונת הערבים הנוהרים לקלפיות נתפסת אצל רוב הציבור הישראלי כאיום, לא בשל השתתפות ערבים בתהליך הדמוקרטי אלא בגלל אופי המפלגות שעבורן הם הצביעו בכזו התלהבות. רע"ם "המתונה" היא הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית, שהיא בפועל הסניף הישראלי של האחים המוסלמים, הארגון שמשתלט כיום על המערב מבפנים. ראשיה מקפידים שלא להגדיר את חמאס כארגון טרור, וחשבונות בנק של עמותות שלה נסגרו ע"י בתי משפט לאחר שמימנו את חמאס ועוד גורמים מפוקפקים.
מתק השפתיים של מנסור עבאס בעברית מתנגש עם דבריו בערבית שמתורגמים ומגיעים ליותר ויותר ישראלים, השומעים ונחרדים. כשחמאס, פת"ח, עזמי בשארה ומטיפים אסלאמיים קיצוניים דוחקים בערביי ישראל להגיע לקלפיות לתמוך ברשימה המשותפת העוינת וברע"ם, נדלקת אצל הישראלים נורת אזהרה ענקית. התוצאה היא ההשוואה מקפיאת הדם של תמונות שיירות בדרך לקלפיות שעליהם מתנוסס דגל אסלאמי ירוק עם כיתוב בערבית הדומה מאוד לדגל החמאס, לתמונות אחרות מלפני 3 שנים של כלי הרכב של החמאס הנכנסים ליישובי העוטף. למרות שברור שההצבעה הערבית העצומה היא חוקית ולגיטימית, בתת ההכרה הישראלית היא מתפרשת כג'יהאד אזרחי, בשל האופי העוין של המפלגות הערביות המתמודדות. ההצלחה הגדולה שלהן מזעזעת את הציבור שרואה בה איום וסכנה לאומית, ואינו משתוקק שישראל תהפוך להעתק של צרפת.
גוש נתניהו אינו מסוגל להקים קואליציה, ומתנגדיו היהודיים מסוגלים להקים ממשלה רק עם הסוכרייה האלקטורלית המורעלת של רע"מ והמשותפת. הואיל ועצם הקמת קואליציה כזו תדרוש ויתורים לאומיים בלתי נסבלים, שלא לדבר על העברת תקציב מדינה, לחימה בטרור, החזקת הקו הצהוב בעזה, חיסול חמאס וסוגיית ירושלים, לא תקום קואליציה כזו. ההתנגדות שתתעורר בתוך מפלגות המרכז מסוגלת לפרק אותן.
לכן לא תהיה שום ברירה לצדדים אלא להקים ממשלת אחדות. לנתניהו אין ברירה כי לא מובטח לו כלום בסיבוב נוסף, והשעון האירני מחייב יציבות עכשיו, ואילו כל הסתמכות של גוש השינוי על המפלגות הערביות תגבה ממנו מחירים קטסטרופליים בבחירות שלבטח יגיעו, והוא לא יצליח לשחזר את שיעורי ההצבעה הנוכחית. לכן הצדדים ייאלצו להתפשר על סוגיות מכריעות. גוש השינוי יאלץ להתיר נדרים הנוגעים לנתניהו ולשבת איתו, ובהחלט יתכן שהדבר יוביל לחנינה שלו, דבר שיושיע גם אותו, וגם את ראשי מערכת האכיפה, מהביזיונות של העבריינות, הרשלנות וחוסר המקצועיות שלהם הנחשפים יום יום על דוכן העדים בבית המשפט. הצדדים יצטרכו להגיע למתווה גיוס חרדים, ולהסכים על המועמדים למינוי שופטים עליונים שעל הפרק. באופן אירוני, ההצלחה הערבית האזרחית הגדולה בקלפי, שהפכה לאיום, מאחדת את היהודים, כפי שעשתה ההצלחה החמאסית הצבאית הרצחנית בפרוץ המלחמה.
הלקח החשוב ביותר למפלגות השמאל-מרכז הוא לאמץ קו אידיאולוגי ציוני במקום ה"רק לא ביבי" שהפך להיות המגדיר שלהן ולכל עולמן. אפשר להתחיל בהקמת ממשלת פיוס לאומית שהציבור זקוק לה כאוויר לנשימה.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.