ל"קהלני של 7/10" השתנו החלומות: "בסיפור שלי אני הגיבור, אבל אני הכישלון"

הריאיון מתפרסם כחלק מהפרויקט "איפה הם היום" של ynet ו"ידיעות אחרונות" עם כמה מגיבורי טבח 7 באוקטובר ששרדו את התופת. הפרויקט כולל סדרת פודקאסטים ב-ב-Be.po ומוסף מיוחד ב"ידיעות אחרונות".

אם היו שואלים את בר זונשיין ב-6 באוקטובר 2023 איך ייראו החיים שלו, התשובה הייתה נראית אחרת לגמרי מהיום. בר רצה להיות מהנדס מכונות, לטייל באלסקה, ומתישהו גם להשתחרר מצה"ל; אבל שלוש שנים אחר כך, בגיל 26, כשהוא נשאל איפה הוא רואה את עצמו בעוד שלוש שנים, הוא עונה: "כנראה באיזו שוחה מעבר לקווי האויב".

בין שתי התשובות האלה נמצא השבעה באוקטובר.

זונשיין היה בן 23 באותה שבת ארורה, ופיקד על פלוגת טנקים בגדוד 77 של חטיבה 7 בגזרת כיסופים. במשך יומיים וחצי הוא ואנשיו נלחמו, ובשלב מסוים הטנק שלו היה היחיד בגזרה של 19 קילומטרים. ארבעה מחייליו שלחמו בטנק 3 נחטפו: עומר נאוטרה, עוז דניאל, שקד דהן ונמרוד כהן. סיפור הלחימה שלו הפך לאחד מסיפורי הגבורה של אותו יום, ובימים שאחרי היו מי שכינו אותו "הקהלני של 7 באוקטובר". אבל היום נדמה שהמילה "גיבור" היא כמעט האחרונה שבה זונשיין היה בוחר לתאר את עצמו.

"בסיפור שלי אני הגיבור, אבל אני הכישלון", הוא אומר. "לא משנה איך נהפוך את זה. היום אני יודע להגיד מספרים מדויקים, כמה הרגתי, כמה היתקלויות וכמה לחימה. בסוף, כשאתה מפקד בצה"ל ויש לך אחריות, יש חוזה לא כתוב בינך לבין האנשים והקיבוצים. אני מסתכל על הילד בן הארבע שרוכב על אופניים ומתחייב להגן עליו, והוא מסתכל עליי ויודע שאני אעשה הכול כדי להגן עליו".

גם כשהוא נשאל אם אין בתוך כל זה מקום לחמלה עצמית, הרי בכל זאת הוא היה קצין צעיר שנקלע לאירוע בסדר גודל בלתי נתפס - הוא מסרב להעניק לעצמו הנחה. "בסוף, במשימה שלי לא עמדתי. חדרו אותנו, אנשים נחטפו בגזרתנו, תושבים נרצחו. אנחנו נכשלנו, גם בתוך כל הפעולות והגבורה. כל צבא ההגנה לישראל נכשל באותו יום בהגנה על תושבי העוטף. זה דבר שמלווה אותנו".

יש שתי תמונות מאותו יום שהוא יודע שיישארו איתו. הראשונה היא הטנק של ארבעת חייליו. השנייה היא ניר עוז. "אלה שני רגעים שילכו איתי לעד ומלווים אותי יום יום", הוא אומר. "אחד הוא להגיע לטנק של הצוות, והתמונה השנייה היא ניר עוז, שלא נכנסנו אליו ולא הגענו לתושבים בזמן".

השאלה "מה אם" עדיין מופיעה בכל יום. בדיעבד, הוא מספר, הוא יודע להסביר לעצמו מדוע הגיע אל הטנק רק לאחר שעות של לחימה. לגבי ניר עוז, המחשבה קשה יותר. בזמן שנלחם באזור ראה מחבלים מגיעים מכיוון הקיבוץ, אבל בתוך הכאוס לא הצליח להבין את משמעות הדבר בזמן אמת. רק מאוחר יותר, כששמע מה קרה שם, התמונה התחברה. כשהוא נשאל האם במבט לאחור היה משנה את סדר העדיפויות שלו, והיה בוחר להגיע קודם לחייליו במקום לקיבוצים, התשובה שלו חד משמעית: "החובה הראשונה שלי הייתה ללכת לקיבוצים. גם במבט לאחור הייתי עושה אותו דבר. הייתי עושה הכול כדי להציל את התושבים לפניי".

ארבעת החיילים שנחטפו היו איתו גם בתוך הרצועה. "כל יום, כל שעה וכל משימה", הוא אומר. "לא משנה מה גודל הסיכון, כשהייתה אינדיקציה הכי קטנה לשבויים ונעדרים עשינו הכל, כולל הכל, כדי לנסות ולהחזיר אותם".

מעט יותר משבועיים אחרי 7/10 כבר נכנסה הפלוגה שלו שוב ללחימה. "הלוחמים האלה הם גיבורי ישראל האמיתיים", הוא אומר. "זו פלוגה שמחלקה ממנה נמחקה, וחצי ממנה עבר אירוע מאוד גדול - ובכל זאת נכנסו לעזה ותמרנו במשך יותר משנה".

המלחמה לא הסתיימה עבור זונשיין ב-7 באוקטובר. במשך השנה שלאחר מכן, כאמור, המשיך להילחם בעזה. בהמשך עבר לפקד על הכשרת קציני השריון, נלחם לצד הצוערים, ובנובמבר 2025 יצא ללימודי משפטים. גם משם נקרא שוב ללחימה. בדרך איבד חיילים נוספים.

המפגשים עם המשפחות השכולות היו מהרגעים הקשים ביותר עבורו. "אתה מגיע ומשפיל מבט, כי אתה מגיע בתחושת כישלון קולוסלית", הוא אומר. "התפקיד שלי כמ"פ הוא לנצח את הקרבות שהמפקדים שלי הטילו עליי ולהחזיר את האנשים שלי הביתה. כשחייל נהרג במסגרת שלי - נכשלתי. להגיע לאמא שגידלה את הילד שלה 21 שנה ולהגיד לה שהוא לא חזר, זה מאוד קשה".

באופן שאולי נשמע מנוגד לאינטואיציה, דווקא המפגשים האלה חיזקו אצלו את הבחירה להישאר בצבא. "המסר של המשפחות, גם של החטופים וגם של החללים, היה להמשיך קדימה ולדאוג שהבנים שלהם לא מתו לשווא", הוא אומר. "משהו בצוואה התמידית הזאת ניתב אותי למסלול של לשרת את מדינת ישראל בתוך צה"ל".

במהלך המלחמה נפצע פעמיים. באחת הפעמים, לדבריו, התעורר בטיפול נמרץ. גם אז, הדבר שהעסיק אותו היה הפלוגה. "כשאתה מפקד על אנשים, אתה מסתובב עם משקולת של 9 טונה על הגב, תמיד. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לחזור לפלוגה, זה הדבר היחיד שעניין אותי. אם תהיה סיטואציה בשדה הקרב שבה אני צריך לסכן את חיי כדי להציל את הלוחמים שלי - אני אעשה את זה בלי לחשוב פעמיים".

ואז, בין סבבי הלחימה, זונשיין מצא את עצמו במקום כמעט זר, כתלמיד באוניברסיטה. "הייתי בהלם", הוא נזכר. "אמרתי, איך האדם הממוצע קם בבוקר ואין לו אחריות על איזה מאה אנשים שרצים מסביבו? זה חירפן אותי בהתחלה. להיות אחראי רק על עצמי היה קצת גדול עליי".

גם הצרות הרגילות של בני גילו נראות לו אחרת היום. "זה ביגר אותי בחיים שלמים", הוא אומר. "לפעמים אני מסתכל על צרות של אנשים ועל מה הנפש שלהם לא שוקטת, ואומר לעצמי שזה שמיים וארץ. מתקלקל האוטו, דברים כאלה.. מבחינתי הכול מתגמד".

אבל השינוי לא מסתכם בפרופורציות. בשנה האחרונה הוא בזוגיות עם נטע, שמשרתת גם היא בצבא. הם הכירו בכנס צבאי שבו הוזמן לדבר על 7 באוקטובר. הוא ראה אותה וניגש אליה, בדרך הישנה, פנים אל פנים. אלא שאת הסיפור המלא של אותו יום סיפר לה רק חודשים אחר כך. "7/10 הוא לא כרטיס הביקור שלי", הוא אומר. "אחד הדברים שהשתנו מאז הוא שאתה הופך להיות קצת יותר קהה, וזה מתבטא גם ברגשות. כדי לצאת ולהילחם לאורך המון זמן, אתה שם שכפ"ץ אחרי שכפ"ץ על עצמך, על הרגשות ועל הנפש. רק כשנתתי לווסט הזה להיפתח, הרגשתי שזה נכון לדבר איתה בצורה פתוחה".

הם כבר מדברים על משפחה. הוא יודע שאם יישאר במסלול שבחר, יהיו גם מחירים: חודשים מחוץ לבית, תפקידי שטח, מלחמות שאי אפשר לתכנן. כשהוא מתאר את התקופות שבהן הוא לומד וחי לכאורה כאזרח, הוא משתמש במילה מפתיעה. "אני מרגיש שאני מתחפש לאזרח ביום יום שלי, כי זה לא אמיתי", הוא אומר. "נטע צוחקת עליי שהלוואי שאני אחייך אליה כמו שאני מחייך כשאני עולה על מדים ומקבל את השיחה לבוא לצבא. זאת האש הפנימית שלי".

לפני 7 באוקטובר הוא רצה להיות מהנדס מכונות ולטייל באלסקה. היום, הוא אומר, החלומות השתנו. "המשפחה הפכה להיות אחד החלומות של החיים שלי", הוא אומר. "חלום נוסף הוא שיהיה לנו טוב יותר במדינה הזאת".

אצל זונשיין, בניגוד אולי לאחרים שה-7/10 נכפה על חייהם והם מבקשים למצוא מחדש את הדרך אל מי שהיו לפניו, אין כמעט שאיפה לחזור לאחור. שלוש השנים שחלפו רק חיברו אותו עוד יותר לצבא, לאחריות וליום שממנו הכול השתנה. "אוי לנו אם אני אתנתק מהיום הזה. צריך להסתובב איתו כמו שלט אזהרה מעל הראש", הוא אומר. "זה לא איזה קרב לא טוב שסבבה, נעשה תחקיר, נלמד ונתקדם. זה צריך להיות לנו אבן דרך. היום הזה לא יכול להיות נחלת העבר. חובתנו לאותם אנשים שנחטפו ונרצחו שהיום הזה ילווה אותנו ויהיה לנו למצפן, כדי לדאוג שהדבר הזה לעולם לא יקרה עוד פעם במדינת ישראל".

אולי בגלל זה, כשמבקשים ממנו לדמיין את עצמו בעוד שלוש שנים, זונשיין לא מדבר על תואר, קריירה אזרחית או טיול שעדיין לא עשה. "כנראה באיזו שוחה מעבר לקווי האויב", הוא אומר, "לדאוג שיהיה פה טוב יותר". וכששואלים אותו על בר של החיים האישיים, מגיע לרגע בן ה-26 שמתחת למדים. "איש משפחה שמפחד להחליף חיתול יותר מאשר להתמודד עם מחבל, כנראה".