גם אם הערבים ישירו "נפש יהודי הומיה" זה לא יספיק

הסכנה הגדולה היא שהדרת ערביי ישראל מהקואליציה תהפוך בהדרגה להדרה מהכנסת עצמה. כאשר מסמנים מפלגות ערביות כבלתי לגיטימיות לשותפות בשלטון, הדרך קצרה יותר למהלך שמבקש לשלול גם את הלגיטימיות של עצם ייצוגן בכנסת

ירון דקל|

תגיות

ההישג המרשים של המפלגות הערביות בבחירות עלול להפוך בקלות לניצחון פירוס אם הרוב היהודי יתעלם ממנו ויחזיר אותן למקומן המסורתי בפוליטיקה הישראלית: האופוזיציה. הן נמצאות שם כמעט מאז קום המדינה, למעט הפוגה של שנה וחצי.

תהליך ההשתלבות של האזרחים הערבים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים הוא ללא ספק מרשים. האוניברסיטאות הומות סטודנטים ערבים, בבתי המרקחת עובדים רוקחות ורוקחים ערבים ובבתי החולים כבר קשה לדמיין צוות רפואי שאין בו רופאות ורופאים, אחיות ואחים מהחברה הערבית. אלא שלצד ההשתלבות החברתית המואצת, הפוליטיקה הישראלית, דווקא מאז טבח אוקטובר, נסוגה לאחור במקום להתקדם ולהאיץ את השילוב. מתברר שאפשר לקבל את האזרח הערבי כרופא בבית החולים, כרוקח בבית המרקחת וכסטודנט באוניברסיטה, אבל לא בהכרח כשותף בקבלת ההחלטות על עתידה של המדינה.

הבוחרים הערבים דילגו על המפלגות היהודיות, שגם להן הצביעו בעבר, והתמקדו הפעם בבחירה סקטוריאלית. מנגד, נתניהו הפך את הסנטימנט האנטי-ערבי, שפשט בחברה היהודית ומתובל בגזענות, לאחד ממנועי הקמפיין הפוליטי שלו. הליכוד ומפלגות הגוש שלו, עוצמה יהודית והציונות הדתית, עשו בכך שימוש, והובילו קו שלפיו ערבים פסולים לשלטון. מפלגות גוש השינוי, למעט הדמוקרטים, נפלו למלכודת והחרו החזיקו אחריהן.

מכאן הייתה הדרך קצרה לתמיכה בפסילתו של ח"כ סמי אבו שחאדה, שגם הדמוקרטים הצטרפו אליה. מתוך חשש לאבד מצביעי ימין, נגררו ראשי גוש השינוי אל הקמפיין של הליכוד. גדי איזנקוט הציג בתחילת הדרך שלושה תנאים ברורים להצטרפות לממשלת שינוי, אבל גם הוא נסחף בכדור השלג האנטי-ערבי, עד שהכריז למעשה כי הערבים אינם שותפים רצויים.

מה שאסור למרכז-שמאל מותר, כמובן, לימין. מהנה במיוחד הקריאה החוזרת בטוריו של נתן אשל, מקורבו הבלתי נלאה של נתניהו, מהתקופה שבה ראש הממשלה ניסה לרתום את מנסור עבאס לממשלתו, לאחר סבב הבחירות של 2019

ח"כ אחמד טיבי העיר בסוף השבוע שגם אחרי גינויים מקיר לקיר של טבח החמאס, היהודים הציבו דרישות חדשות. לעיתים נדמה שגם אם הערבים לא ישירו את "התקווה" ברגש, במיוחד בביטוי "נפש יהודי הומיה", הדבר לא יספק את הציבור היהודי.

ואולם, מה שאסור למרכז-שמאל מותר, כמובן, לימין. מהנה במיוחד הקריאה החוזרת בטוריו של נתן אשל, מקורבו הבלתי נלאה של נתניהו, מהתקופה שבה ראש הממשלה ניסה לרתום את מנסור עבאס לממשלתו, לאחר סבב הבחירות של 2019. לקרוא ולשפשף שוב את העיניים בתדהמה. "דווקא הימין הישראלי חייב להרים את הכפפה הזאת", כתב אשל. "ערביי ישראל הם הפתרון, לא הבעיה", הוסיף, וסיכם: "דווקא הימין הישראלי יכול וצריך לבנות את הגשר אל רוב הציבור הערבי". לא היו אז שום תביעות מיוחדות מעבאס, למעט הצטרפותו לקואליציה של נתניהו. ראש הממשלה לא מצמץ כשפנה לרע"ם אז, ואין ספק שלא היה מהסס לעשות זאת גם היום, אילו הייתה זו אפשרות זמינה ונוחה מבחינה פוליטית.

הגזענות והסנטימנט האנטי-ערבי לא ייעלמו בקרוב, בוודאי לא כל עוד יהיו מי שיתדלקו אותם. אפשר להניח שהם יישמעו ביתר שאת בכנסת שתתכנס בקרוב. אבל אסור להחמיץ את האפשרות שמאחורי ההדרה הפוליטית מסתתרת תוכנית רחבה יותר: לדחוק את המפלגות הערביות אל מחוץ למשחק, עד כדי פסילתן, למשל בטענה שמפלגות שאינן ציוניות אינן יכולות להתמודד לכנסת.

ההדרה הפוליטית של הערבים הפכה למכנה משותף שמטשטש את ההבדלים בין הגושים. נתניהו ומפלגות הלוויין של הליכוד מתדלקים שוב ושוב את הסנטימנט האנטי-ערבי שמשמש אותם כמנוע פוליטי מרכזי. אין לימין קמפיין אחד. מפלגות גוש השינוי מאמצות את כללי המשחק האלה וכך הופכת השותפות עם נציגי הציבור הערבי לנטל פוליטי, גם בעיני מי שמבקשים להחליף את השלטון. במקביל נוצר פער הולך ומעמיק בין ההשתלבות האזרחית והחברתית של הערבים לבין הדרתם ממוקדי קבלת ההחלטות. בסופו של דבר זהו כרסום בעקרון הייצוג הדמוקרטי: אזרחים יכולים לתרום לחברה בכל תחום, אבל כשהם מבקשים להשפיע על השלטון, מציבים בפניהם תנאי קבלה חדשים.

הסכנה הגדולה היא שההדרה מהקואליציה תהפוך בהדרגה להדרה מהכנסת עצמה. כאשר מסמנים מפלגות ערביות כבלתי לגיטימיות לשותפות בשלטון, הדרך קצרה יותר למהלך שמבקש לשלול גם את הלגיטימיות של עצם ייצוגן בכנסת. המעבר מהטענה שמפלגות ערביות אינן ראויות להיות בממשלה לטענה שאינן ראויות להתמודד לכנסת הוא מדרון מסוכן, שעלול להוביל לפוליטיקה ישראלית שבה ציבור שלם מודר לא רק ממוקדי הכוח, אלא גם מהזירה הדמוקרטית שבה אמור להישמע קולו.

השופט נעם סולברג אולי יאמץ את הקו הזה לאחר שיתמנה לנשיא בית המשפט העליון. בחירתם של 19 חברי כנסת מהרשימה הערבית המשותפת ומרע"ם עלולה, באופן פרדוקסלי, לשמש זרז לקידום הרעיון הזה ולא מחסום בפניו. אם המהלך הזה יצליח, התוצאה תהיה פוליטיקה ישראלית ללא ערבים. לא רק ללא שותפות בקואליציה, אלא ללא ייצוג פוליטי לגיטימי של ציבור שלם. הכתובת כבר על הקיר.