בחירות בישראל: המפסידים מגלים את המציאות

התברר בבחירות האלו שיש לערבים כוח אלקטורלי נכבד, והשאלה היא האם ניתן להמשיך במדיניות המתעלמת מקיומם של למעלה משני מיליון אזרחים, המהווים כ-20% מכלל התושבים במדינה

דניאל פרידמן|

הבחירות הדרמטיות האחרונות בישראל היו משופעות במפסידים. למעשה נדמה שכולם הפסידו. בנימין נתניהו איבד את הרוב שהיה לו, אבל גדי איזנקוט, מנהיג המפלגה הגדולה ביותר בגוש השינוי, לא זכה. ניתן אפילו לומר שגם הוא הפסיד. מפלגתו בעלת כ-21 מנדטים קטנה יותר ממפלגת השלטון, הליכוד, שאותה הוא מבקש להחליף.

לכך מצטרפת העובדה שמנהיגי המפלגות האחרות בגוש השינוי מסרבים בינתיים להכיר במנהיגותו. בקיצור, הדרך לראשות הממשלה עדיין רצופה מכשולים. אפשר לתהות האמנם ייתכן שבתחרות בין שניים, יוכרזו שני המתמודדים כמפסידים? השאלה מזכירה את הבדיחה אודות הרב שפסק ששני הצדדים בסכסוך צודקים, וכשהעירה לו אשתו שלא יכול ששני היריבים זכו, השיב לה: גם את צודקת. והנה בפנינו מצב הפוך שבו יש לנו שני מפסידים, ואם יטענו קוראי הרשימה שזה לא יכול להיות, אודה על האמת: צודקים. זה רק מלמד שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשבר עמוק. השאלה אם ניתן להתמודד עם משבר זה על ידי שינוי שיטת הממשל (למשל, בחירות ישירות לראשות הממשלה או הענקת יתרונות למפלגה הגדולה ביותר) חורגת מהדיון הנוכחי.

יש כמובן עוד הרבה מפסידים, ובהם אלה שלא עברו את אחוז החסימה והסוקרים ששתינו בצמא את התיאורים שספקו מידי ערב, והנה באה המציאות וטפחה על פניהם. היתה גם מפלגה חרדית, ש"ס, שחוותה ירידה מרשימה, עובדה שלא תגרום לציבור החילוני צער עמוק מדי. אבל המפסיד הגדול הוא העם היהודי בישראל והתנועה הציונית שהנהיג. תוצאות הבחירות מעלות הרהורים נוגים בעניין יכולתו של עמנו לנהל מדינה דמוקרטית. נלווה לכך חוסר יכולת לדרוש דין וחשבון ממנהיג שרובצת עליו אחריות לאסון 7 באוקטובר. עולה גם שאלה כיצד מתיישב עם השיטה הדמוקרטית הפטור שניתן לנתניהו בשל כך שהחליט לחזק את ארגון הטרור חמאס ולספק לו מיליוני דולרים. וכיצד יתכן שמנהיג במדינה דמוקרטית ממשיך להחזיק בלשכתו את מי שקיבל מאות אלפי שקלים, בזמן מלחמה, מקטאר כדי להלבין מדינה המממנת תעמולה ארסית נגד ישראל.

אבל יש בבחירות אלה זוכה אחד: הציבור הערבי בישראל. ואילו ליהודים נכונה לפתע הפתעה גדולה. קודם כול התברר שיש בכלל ערבים בארץ ובמספרים משמעותיים. התברר גם שיש לערבים כוח אלקטורלי נכבד, והשאלה היא האם ניתן להמשיך במדיניות המתעלמת מקיומם של למעלה משני מיליון אזרחים, המהווים כ-20% מכלל התושבים במדינה.

אזרחי ישראל יופתעו אולי גם לשמוע שמלבד הערבים שהשתתפו בבחירות הנוכחיות, יש עוד מליוני ערבים הנתונים לשליטתנו. הבה נתבונן בירושלים, בירת הנצח של העם היהודי. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את ירושלים המזרחית, שבה מצויים הכותל המערבי, הר הבית, מסגד אל אקצה וכנסיית הקבר. היו בה גם עשרות אלפי פלסטינים. סיפחנו גם אותם, ובימים ההם הענקנו להם זכויות. הם תושבי ישראל (חלקם אף זכו מאז באזרחות). במועד הבחירות האחרונות לעיריית ירושלים היו בה למעלה מ-350 אלף ערבים בעלי זכות בחירה, שהם קצת למעלה מ-50% מציבור הבוחרים בעיר. אבל הפלסטינים החליטו שלא להשתתף בבחירות לעירייה (כנראה מחשש שהדבר יתפרש כהכרה בסיפוח מזרח העיר). ההיגיון הזה יכול להשתנות, כשם שהשתנה בבחירות האחרונות אצל ערביי ישראל. כאשר תושבי ירושלים הערבים יחליטו להשתתף בבחירות העירוניות, יש סיכוי גבוה שירושלים בירת ישראל תזכה בראש עיר מוסלמי, שיצטרף לראש העיר המוסלמי של לונדון ולזה של ניו-יורק.

ישנם עוד כ-2.5 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון (לפי הערכות אחרות מספרם עולה על 3 מיליון). להם בכלל לא הענקנו זכויות. חלקם חשוף כיום לטרור יהודי המשתולל באין מפריע. במקביל, מתנחלים יהודים משתלטים על שטחים באזור (ליהודים בשטח יש כמובן זכויות מלאות). לליכוד אין שום תוכנית מדינית ביחס לפלסטינים אלה, כשם שאין לו תוכנית כיצד לטפל בהפלייה החמורה בין המתנחלים היהודים לבין הפלסטינים המקומיים. המדיניות היחידה היא זו של בת-יענה, היינו לטמון את הראש בחול ולהניח שהנושא לא קיים. לימין היותר קיצוני יש תוכנית "להגירה מרצון" של הפלסטינים היהודית באזור וקיימת סכנה מוחשית להתרחבותן ולהתפשטותן באופן שיחולו על כל מדינת ישראל. במציאות סובלת ישראל כבר היום מסנקציות בתחומי המדע והתרבות ובתחומים כלכליים מסוימים. לפני הבחירות אף הודיע נתניהו, במסגרת מסע ההפחדות שניהל, שעלינו להתכונן לסנקציות עולמיות כוללות נגד ישראל לרבות ניתוק מערכת הבנקאות הישראלית ממערכת הבנקאות העולמית. הוא בישר גם שהוא יציל את המדינה על ידי כך שילמד אותנו לפעול באמצעות מטבעות קריפטו, שישמשו תחליף לבנקאות רגילה.

אינני יודע כמה קולות הוסיפה לו תעמולה מוזרה זו, אבל אני מניח שגם הוא מבין שזו שטות גמורה וכי ישראל לא תוכל להחזיק מעמד נוכח סנקציות עולמיות משתקות. הדרך להתמודד עם הסנקציות היא למנוע אותן, ויש לעשות זאת באמצעות הסדר מתאים לבעיה הפלסטינית, בין שזו תהיה אוטונומיה (כפי שהסכים מנחם בגין בשעתו) ובין בדרך מתאימה אחרת. אבל בינתיים נתון הנושא תחת מדיניות בת-היענה, הטומנת ראש בחול ומניחה שמה שאיננה רואה – איננו קיים.