אסור שכתובת המגורים תאיין את זכות הבחירה

מדינת ישראל יצרה מצב שבו אדם יכול להיות מספיק ישראלי כדי שהמדינה תכיר בו כאזרח, אבל לא מספיק ישראלי כדי להשתתף בבחירת הכנסת. מדובר במתח משפטי וציבורי שאסור להתעלם ממנו.

בוקי כצמן|

תגיות

תארו לעצמכם אזרח ישראלי שמחזיק בדרכון ישראלי, שאזרחותו מעולם לא נשללה ממנו ושמדינת ישראל ממשיכה להכיר בו כאזרח לכל דבר ועניין. הוא יכול להיכנס לישראל, לצאת ממנה, להחזיק כאן נכסים, לנהל עסקים ואפילו לשלם כאן מיסים. הוא אזרח. אבל ביום הבחירות הוא מגלה כי הוא לא יכול לבחור משום שאין לו כתובת בישראל.

לקראת הבחירות לכנסת ב-27 באוקטובר התברר למספר ישראלים המתגוררים בחו"ל כי הם אינם מופיעים בפנקס הבוחרים ולכן לא יוכלו להצביע. הם לא ויתרו על אזרחותם. איש לא שלל אותה מהם. הם פשוט אינם רשומים כתושבי ישראל. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.

מדינת ישראל יצרה למעשה מצב שבו אדם יכול להיות מספיק ישראלי כדי שהמדינה תכיר בו כאזרח, אבל לא מספיק ישראלי כדי להשתתף בבחירת הכנסת. מדובר במתח משפטי וציבורי שאסור להתעלם ממנו. אזרחות אינה חוזה שכירות. היא לא אמורה לפקוע כאשר אדם מחליף כתובת. אם אדם הוא אזרח ישראלי, הרי שהקשר המשפטי שלו למדינה עדיין קיים. הוא אינו הופך ל"אזרח לשעבר" רק משום שמרכז חייו עבר למדינה אחרת. המדינה עצמה ממשיכה לראות בו אזרח אז מדוע דווקא בבחירות משתנה לפתע נקודת המבט? מדוע כאשר המדינה מבקשת לגבות ממנו חובות או להכיר בזכויותיו, האזרחות היא נתון מרכזי – אבל כאשר מגיע יום הבחירות, כתובת המגורים הופכת לתנאי הקובע אם הוא רשאי להשתתף בהליך הדמוקרטי.

כמובן, יש טיעון רציני לצד השני. מי שחי בישראל, משלם כאן מיסים, צורך שירותים ציבוריים, ילדיו לומדים כאן וחי מדי יום תחת החלטות הממשלה והכנסת – יש היגיון בכך שהוא יהיה זה שיקבע את זהות השלטון ואת המדיניות שתופעל במדינה.

לקראת הבחירות לכנסת ב-27 באוקטובר התברר למספר ישראלים המתגוררים בחו"ל כי הם אינם מופיעים בפנקס הבוחרים ולכן לא יוכלו להצביע. הם לא ויתרו על אזרחותם. איש לא שלל אותה מהם. הם פשוט אינם רשומים כתושבי ישראל. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה

כאשר אנו דנים בסוגייה זו יש לזכור - העולם השתנה. ישראלים עובדים בלונדון ובניו יורק, מנהלים חברות מתל אביב ומאתונה, לומדים בבוסטון, מחלקים את זמנם בין ישראל למדינות אחרות ומנהלים חיי משפחה ועסקים שחוצים גבולות. המציאות כבר אינה מאפשרת תמיד להכניס אדם למשבצת פשוטה של "גר בישראל" או "גר בחו"ל". ולכן אולי הגיע הזמן לשנות גם את נקודת המבט.

אם המדינה רוצה לשלול או להגביל את הזכות, עליה להציג לכך הצדקה ברורה. לא די לומר: הוא אינו תושב. צריך להסביר מדוע העובדה שאדם מתגורר במקום אחר מצדיקה את שלילת זכותו להשתתף בבחירות בישראל. וזה אינו ויכוח על הממשלה הנוכחית. גם לא על הבחירות הקרובות בלבד. זו שאלה שתישאר איתנו אחרי שתסתיים מערכת הבחירות הזו, בלי קשר לזהות המפלגה שתנצח ובלי קשר לזהות ראש הממשלה.

אזרחות היא מעמד משפטי. תושבות היא עובדה משתנה. על פניו העיקרון צריך להיות פשוט. אדם יכול לעבור מדינה בלי לאבד את אזרחותו. הוא יכול להיות מחובר לישראל דרך משפחתו, רכושו, עסקיו, שפתו וזהותו. ומעל לכל – המדינה עצמה עדיין מכירה בו כאזרח שלה.

הוויכוח צריך להיות האם מדינה דמוקרטית יכולה להכיר באדם כאזרח לכל דבר, ובאותו זמן, כשמגיע הרגע לבחור, הרגע להכריע בנוגע לשאלה מכרעת בנוגע לעתיד המדינה – האזרחות של אותו אדם כבר לא מספיקה. זו שאלה שראויה להכרעה משפטית ברורה, ולא להישאר מאחורי סעיפים מנהליים ורישומי כתובת. ואולי הגיע הזמן לומר את המובן מאליו – אזרחות אינה כתובת ודמוקרטיה אינה יכולה להתחיל ולהסתיים בשאלה איפה רשום שאתה לן כל לילה. על פניו נראה שיש להכריע בסוגייה ולדעתי כתובת מגורים, עם כל הכבוד, לא יכולה למחוק את זכות הבחירה.

עו"ד ברוך (בוקי) כצמן עוסק בליטיגציה אזרחית ומסחרית במשרד עוה"ד AYR - עמר, רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות׳