הרוויחו את הזכות לצקצק – נשים, נהרו להצביע!
אף אחד לא ישכנע אותי שאם ייצוגן של הנשים בקבלת ההחלטות יהיה כייצוגן באוכלוסייה, סדרי העדיפויות הנוכחיים לא ישתנו באופן ניכר
חגית פאר|
בעוד שבועות ספורים נצא כולנו אל הקלפיות ונממש את אחת מהזכויות הדמוקרטיות החשובות שלנו. בדמוקרטיה ייצוגית (או עקיפה) כמו ישראל, אין לנו כמעט דרך להשפיע באופן ישיר על החלטות הנבחרים שלנו ביומיום, במקום זאת אנו בוחרים נציגות ונציגים שאמורים לייצג אותנו בערכיהם ובאצבעותיהם. הם אמורים לייצג את כולנו אך במקרה של 51% מהאוכלוסייה בישראל מדובר בתת ייצוג מביך וחמור.
בכנסת ה-25 מכהנות רק 31 חברות כנסת מתוך כלל 120 הח"כים. בממשלה עצמה – 5 שרות מתוך 33 שרים. על מנכ"ליות משרדים אין בכלל מה לדבר – רק לאחרונה, עם סיום הקדנציה, מונתה בשעה טובה מנכ"לית ראשונה למשרד ממשלתי. זו אינה רעה חולה של הכנסת החולפת בלבד אך בהחלט ניתן לראות את ההתדרדרות ולא רק מבחינה מספרית. אלו הם ימים שבהם זכויות שהושגו בעמל רב של נשים פורצות דרך כבר אינן מובנות מאליהן – מהשירות המשותף בצה"ל, דרך הנראות במרחב הציבורי ועד שוק העבודה. נשים בישראל מייצגות את כלל החברה הישראלית כמובן – ימניות ושמאלניות, דתיות חרדיות וחילוניות, פריפריה ומרכז וכו'. במערכת הבחירות הזאת הקריאה שלי לכל הנשים בישראל, היא לא לצקצק לפני, אלא לבחור בחירה מושכלת, ולהרוויח את הזכות לצקצק ביום שאחרי. מה עלינו לעשות בכדי להרוויח את הזכות הזאת? לצאת להצביע. ולהצביע חכם/חכמה.
בכדי לעשות זאת, כדאי מאד לנטרל את רעש הקמפיינים משמאל ומימין ולחשוב טוב מה חשוב לנו, נשות ישראל. בחלק גדול מהנושאים אין באמת שינוי מהותי בין מה שחשוב לנו לבין מה שחשוב לגברים בישראל. אבל ישנם נושאים שבאופן מסורתי וקבוע מטרידים נשים יותר, נושאים שמשפיעים בראש ובראשונה על חיינו, הנשים, ביומיומיים כאן. בזמן שהשיח הציבורי מתמקד, באופן טבעי, בנושאים הביטחוניים ובאיומים הביטחוניים , השנים האחרונות המחישו לכולנו, ובעיקר לכל כך הרבה נשים, את המלחמה היומיומית בבית. גם בשנת 2026 עיקר הנטל בבית הוא על הנשים – כאשר בני הזוג נקראים להתייצב למאות ימי מילואים בשנה מי שלרוב נדרשות להחזיק את הבית אלו אנחנו. כאשר אין מסגרות חינוך בגלל טילים, מי שבעיקר יפסידו ימי עבודה יקרים וייאלצו לג'נגל בין מטלות הבית, הילדים , העבודה והחיים – אלו הנשים. וזה מבלי שנגענו בתא המשפחתי שהשתנה מאד בשנות המלחמה, עם לוחמים שחוזרים פוסט טראמוטיים מהמערכה, בתים שמתפרקים ובקיצון גם בתים שסבלו מאלימות עוד לפני המלחמה וסיר הלחץ שלה דרדר את המצב עוד יותר.
אפשר לטעון מהיום עד המאה הבאה שזה לא ממש חשוב אם אישה או גבר מקבלים החלטות, שישנן נשים שזכויות מגדריות אינן חשובות להן ושישנם גברים שזהו ערך עליון מבחינתם. כמובן שזה נכון, אבל לא במספרים הגדולים. אף אחד לא ישכנע אותי שאם ייצוגן של הנשים בקבלת ההחלטות יהיה כייצוגן באוכלוסייה, סדרי העדיפויות הנוכחיים לא ישתנו באופן ניכר. מגיבוש תוכנית לאומית אמיתית למאבק באלימות במשפחה, ממנה סובלים יומיום מאות אלפי נשים וילדים בישראל, דרך קידום שוויון הזדמנויות אמיתי בכלכלה, בשכר, באקדמיה, בצבא ועד ווידוא שזכויות שהפכו מובנות מאליהן לא תימחקנה כפי שישנם כוחות שכבר פועלים בכל כוחם לבצע.
האחריות אינה רק עלינו, המצביעות, אלא גם על המפגלות שמתמודדות לכנסת הבאה. אך עלינו לדרוש זאת מהן. אנו כמצביעות, לאחר שדייקנו בינינו לבין עצמנו את סדר העדיפויות שלנו, צריכות לדרוש התייחסות לנושאים אלו ממי שמתיימרים ומתיימרות לייצג אותנו בכנסת הבאה. קול נשי אינו קול מגזרי. הוא קול אזרחי, כלכלי, חברתי ולאומי. הגיע הזמן שהוא לא רק ייספר בקלפי אלא גם יקבע את סדר היום.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.