שתיקה פרסית - חלק תשיעי

ההחלטה נפלה. משפחת לוי ועמה ג'משיד הצעיר ממשיכים, ומשפחת זָאדֶה שבה לטהרן.

"ההחלטה של מוּסָא חאן לחזור לטהרן פתרה לנו את ההתלבטויות," אמרה פרי.

"כנראה משמים מכוונים אותנו להמשיך," השיב מורד. "לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמים."

"את המשפט הזה אמר אבא והתכוון שטרם הגיע הזמן, ואתה מצטט את המשפט ומתכוון שהגיע הזמן. מי מכם צודק?"

"הצדק הוא עם שנינו. אביך צדק, שהרי פעמיים יצאנו ופעמיים נכשלנו. אבל עכשיו הגיע הזמן המתאים, ולכן גם אני צודק."

"שמתי לב שמאז שיצאנו, אתה ואני מתקרבים יותר ויותר אל אלוהים ואל התנ"ך. האמונה מעניקה לנו כוח."

"גם אֶבִּי מתקרב," ציין מורד.

"כן, הוא חוזר ואומר, 'שמע ישראל.'"

היא חשבה על התרחיש שהמריץ את מוסא לפרוש.

ביום שובם אל ה"מוּסָפֵר חָנֶה", יצאו אל הקבלה לחדש את הזמנת החדר. כעבור שעה קלה הם ירדו למטה והתכוננו לצאת לקניות. בעל המקום ניגש אליהם ופנה אל מוּסָא חאן. "אני יודע למה אתם פה. אתם רוצים לברוח."

"אתה טועה," הכחיש מוּסָא חאן.

האיש התעלם מתשובתו. "שמעו לעצתי. זה לא הזמן המתאים. יש איתכם ילדים קטנים. אל תיתנו אמון במבריחים האלה. לכו הביתה ותחזרו, ואני אדאג להוציא אתכם מכאן."

מוּסָא חאן עבר לנימה נחרצת. "אני מודה לך על כוונותיך הטובות, אבל אנחנו הגענו לכאן לנופש."

"לי אתה לא צריך לספר סיפורים," הגיב בעל ה"מוּסָפֵר חָנֶה" בלגלוג. "את זה אתה יכול לספר ל'פָּאסְדָארָאן', משמרות המהפכה. מי שתכנן להגיע לכאן לנופש לא מחדש בכל יום את הזמנת החדר."

מוּסָא חאן שלל את גרסת האיש, אך החליט לשוב לטהרן.

מקץ ארבעה ימים, הלומי ציפייה ומאותגרים במגבלות האוכל ובתנאי המגורים, קיבלו מהאשם את האות.

ההתארגנות היתה מהירה. מורד יצא להסדיר את התשלום בקבלה ופרי הרתיחה את המים, מילאה את התרמוסים והצטיידה בכריכים, בעודה מהרהרת במשפחת זָאדֶה. נוכחותם של שָׁהְלָה חאנום, מוּסָא חאן וילדיהם היתה להם מעין עטיפת ביטחון.

"הם חסרים לי," פנתה אל מורד בשובו מהקבלה.

"גם לי," הודה. "אבל היום אנחנו קבוצה קטנה והסיכויים גדלים."

הוואן נראה פתאום מרווח, והם התמקמו בו בנינוחות. בהגיעם למקטע החולי כיסתה פרי את הילדים הישנים בשמיכת הצמר עד מעל לראשיהם, ואת פניה עטפה במטפחת הגדולה. את הדרך עברו עם הקשיים המוּכּרים, כשבלבם מקננת תקווה שלא ישובו עוד לרזאיה.

הרוח הכריזה על סמכותה הבלתי מעורערת בשדה הפתוח. בחלקת האדמה שנועדה להמתנה ישבו דרוכים והאזינו ליללותיה המאיימות החוצות את עור התוף. פרי הזדקפה לקלוט את משק כנפי הבשורה, ודימתה לשמוע את צניפות הסוסים. "מורד, שמעת?" מרפקה אותו.

"חוץ מקולות הרוח אני לא שומע שום דבר," השיב בשיניים נוקשות ומשך על אוזניו את כובע הגרב.

פרי הידקה את השמיכה על הילדים. הפעם הסתפקה במינון מבוּקר של חצי כדור. "תישנו, חמודים שלי," לחשה במורך לגופם המתמסר בהכנעה לשינה הכפויה. "אִנְשָׁאללָה, כשתקומו נהיה רחוקים מכאן." היא ביקשה להתכרבל איתם בחיק החלום, אלא שהחלומות טיבם להתנות הופעתם בשינה, ואילו השינה היתה אסורה עליה לעת עתה.

כששב האשם בגב שחוח ובפיו המידע המוּכּר עד לזרא, נמלטה צווחת ייאוש חדה מפיה, חותכת את שאון הרוח. האשם הורה למורד להרגיעה. "צריך לשמור על שקט," הסביר. ומורד השיב לו: "צריך למלא הבטחות. זה מה שצריך."

פרי החרישה. מורד יכול לדבר כגבר אל גבר. אין זה יאה שאישה תאמר לגבר דברים. כל שיכלה הוא לבכות, וגם אז הושתקה בגלל הסכנה.

"בואו נזוז לפני שיהיה מאוחר," הציע האשם חרישית.

לא היה עם מי להיוועץ, אלא עם המבריח עצמו, שנתפס כעת כבלתי רלוונטי. "בסדר, נחזור שוב את כל הדרך המחורבנת הזאת. אבל אתה תחזיר לנו את הכסף ואת הפספורטים ואנחנו חוזרים לטהרן," קבע מורד.

"אני באמת מצטער," אמר האשם בשפל קול. "תאמינו לי שבפעם הבאה יהיה בסדר... 'בֶּגְזָר חוֹדֶמָה גָ'ה קוֹנָם - בֶּבִין צְ'קָר קוֹנָם', תן לי להוכיח את עצמי - ותראה למה אני מסוגל."

פיה של פרי הניב חרחורים עצבניים. בֶּהְנָם חשק שיניים. על פניו של מורד חלפה עווית. האדם שלפניו סובב אותם בכחש זו הפעם השלישית. "להאמין לך?" לגלג בכאב. "האמון התעופף ונדף עם הרוח. 'אָז הָר אַבְּרִי בָּרוּן נֶה מִיבָּרֶה', לא כל ענן מוריד גשם."

האשם הסיט עיניו מהפנים המוכיחות. "בואו," קרא וגרף את שני תיקי המשפחה. בֶּהְנָם העמיס על גבו את תיקו ונשא את אילנה בזרועותיו, ומורד נשא את אֶבִּי על גבו והושיט ידו אל פרי. "קומי, פרי ג'ון, נלך."

עז היה רצונה להמשיך ולרבוץ על האדמה הקשה ולבכות על מר גורלה ועל העולם האכזר, אך למראה אחיה ובעלה הרותמים את המשא, התנערה מסימני התבוסתנות וגררה את רגליה אחריהם.

בשובם לרזאיה, יצא מורד וקנה חמישה כרטיסים לאוטובוס הנוסע לטהרן.

37.

מהרי נחפזה לפתוח את דלת הבית לקול צלצול הפעמון. מולה עמדו שפופים שורדי ההרפתקה האומללה: פרי, מורד, בֶּהְנָם, אֶבִּי ואילנה. המבוגרים שבהם נראו כמי ששבו לאחר שהות ארוכה בצינוק. היא קראה בתדהמה: "'בַּר גַשְׁטִיד? צִ'י שׁוד?' חזרתם? מה קרה?"

"כן, ממאן, חזרנו," השיבה פרי והתנפלה על צווארה.

החיוך שהפציע על פני הילדים הוליד במהרה התרוצצות חסרת מעצורים במרחבים הנדיבים של הבית, שנפתחו פתאום לקראתם. הם שאגו בגרונות מאומצים, כמו בודקים את גבולות קולם לאחר תענית הדיבור שנגזרה עליהם.

"אילנה ג'ון, את הולכת." מהרי לכדה את נכדתה ואימצה אותה אל חיקה.

"זה הדבר היחיד הטוב שקרה לנו ברזאיה," העירה פרי בציניות.

"מה קרה לכם? ספרו לי. אל תגידו שגם אתכם שדדו."

"לא, ממאן, לא שדדו אותנו. רק גזלו לנו את התקווה."

"זה כנראה לא הזמן שלכם," התערב יעקוּב, "לַכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמים."

פרי ומורד העבירו ביניהם מבטים רבי משמעות. הם שטחו את קורותיהם, ומהרי ניסתה לרכך את עוצמת הפגיעה חרף הכאב שניבט מעיניה. "ברוך השם שחזרתם בשלום. שלא פגעו בכם בגוף ולא ברכוש. כל השאר יבוא על מקומו בשלום, בעזרת השם."

פרי התבוננה סביבה והתעטפה בחמימות הנעימה והמוכרת. היא אספה את הילדים על אף מחאותיהם הנמרצות והסתערה על המקלחת. "איפה רָאמִין והִילדָה?" שאלה מבעד לדלת חדר האמבטיה, בעודה מסבנת את אילנה.

"הזמן שלהם הגיע, ברוך השם," השיב אביה. "טלפנו ומסרו שהגיעו בשלום."

"איך?"

"דרך פקיסטן. הם לא מוסרים יותר מדי פרטים. פוחדים מהאזנות. העיקר שהם שם עם הילדים. עכשיו המשפחה שלו מאוחדת בלוס אנג'לס."

החיים בחיק המשפחה לצד הוריה החזירו לכאורה את חיי השגרה. הבית הנקי, האוכל הכשר, המקלחת והחופש להתנהל בין כותלי הבית כרצונם - כל אלה הוערכו עד מאוד בעיניה של פרי. כעת, עם צאתם של רָאמִין והִילדָה ללוס אנג'לס, נראו המרחבים גדולים להפליא. אפילו מזג האוויר שלח קריצות אביב חמימות. אילולא המלחמה שניטשה עדיין בין איראן לעיראק וטבעה חותמה על חיי היום יום ואילולא המראות הדוחים ברחובות, היתה פרי מתפתה לחשוב שהחיים התנרמלו.

כשהיא צופה בטלוויזיה, כשהיא מאזינה לרדיו, כשהיא יוצאת מן הבית ומחויבת לעטות עליה את הלבוש המאוס ולהתנהל בהתאם לכללים היוצאים מבית היוצר של הרפובליקה האסאלמית החדשה, וכשהיא פוגשת ב"אחיות זיינב" המשוטטות ברחובות ולוכדות נשים על אי ציות למוסר האסלאמי, כשידוע לכול כי אחיות הצניעות הללו הן בחלקן פרוצות לשעבר שפרצו כל מידה של מוסר, וכעת הן מכסות בצ'אדור וברעלה את סודן האפל ומטיפות מוסר לנשים הגונות בשם הדת הקדושה - היא מבינה שהנורמליות רחוקה מהם, ותחושת המועקה של כישלון הבריחה שבה ומציפה אותה.

כעבור ארבעה ימים כילתה פרי את זעמה לתוך שפופרת הטלפון. מצדו השני של הקו התגלגל לאוזנה קולו של איש הסוכנות.

"שמי חסן. דיברתי איתך בעבר," הזכיר לה.

"דיברת איתי ועכשיו אתה גם מזדהה בשמך," השיבה כהקדמה לרוח הקרבית שנראה כי עמדה לפרוץ מלשונה.

"אני מבקש שלא ניסחף ולא נאמר דברים שנצטער עליהם."

היא היתה מודעת להאזנות הסתר. "אם כך, בוא נקצר בדברים," נשפה אל המכשיר הלפות בידה. "אם האנשים שלך 'בִּי אוֹרְזֶה הַסְטָן', חדלי אישים, אני מוותרת על שירותיך. רק תדאג להחזיר לי את ה'כֵּלִים'."

"ה'כלים' שלכם שמורים היטב. אל דאגה. האיש החדש שיטפל בהזמנתכם הוא איש מקצוע מיומן והוא ימלא את ההזמנה לשביעות רצונכם."

אך פרי מאסה בהבטחות. לאחרונה אגרה הבטחות שקרסו בזו אחר זו. קולו היציב והחביב של איש הסוכנות, וברור לה שחסן היה שם כיסוי, הגביר את הסתייגותה. העובדה שהיא מחויבת כעת לשתף איתו פעולה ולהקפיד על דיבורים מרומזים, העצימה את חרונה.

"אין לי עניין, אני מבטלת את ההזמנה," פסקה. "אני דורשת לקבל את ה'כלים' שלי בחזרה." שפופרת הטלפון הכבידה על ידה.

"תני לי לדבר עם בעלך."

הכעס פעפע והתמקם עמוק בין גבותיה. פיה נקפץ כנגד השפופרת הדחויה. "גם אתה כמו הגברים המוסלמים? אתה חושב שאת בעלי תצליח לשכנע בנימוסים המעודנים שלך? אנחנו לא קונים את זה. לא אני ולא בעלי. שלום."

היד היתה בדרכה לטרוק את הטלפון, כששמעה את קריאתו, "חכי, אל תנתקי."

היא השיבה באטיות את האפרכסת לאוזנה. "כן, האם רצית לומר משהו?" חרקה לתוך המכשיר.

"יתכן שהגורל שלכם לא שיחק יפה עד כה. אין זה אומר שאתם צריכים לאבד תקווה. את חייבת לתת לגורל הזדמנות חדשה. אולי הפעם זה יצליח. אולי זה הזמן הנכון. את מכירה את קהלת? יש לו משפט יפה על כך."

פיה נפער. איש הסוכנות מסתכן וכמעט מדבר בגלוי, וכל זאת במטרה לשכנע אותה. היא חשה מרוככת יותר, כמו נטלה שיקוי לשיכוך הכעס.

"אז איך נשמע לך המשפט של קהלת?"

היא החמיצה את הציטוט שלו אבל לא היה לה ספק שנאמר באופן מושלם. "מושלם," אמרה, והפעם היה תורו לפעור פה, כי מיד אמר בפתיעה: "אז את מקבלת?"

היא שקלה את מילותיה. מאחוריה השתרך שובל ארוך של אכזבות שבעטיין ישבה והניחה לדברים לקרות ולהובילם למסלול בטוח. ההזדמנות נקשה כעת בדלת וכבר עמדה על הסף. אל לה לאבד זמן יקר, אחרת התוכנית תגווע ותנשור כמו עלי הדולב בשלכת. "מקבלת, אבל זה יהיה ניסיון אחרון," אמרה בנחישות.

"סגרנו, העובד החדש ייצור איתכם קשר ויביא את הסחורה."

היא הניחה את השפופרת על תושבתה.

"דיברת לעניין," הריע מורד. "אני לא הייתי עושה את זה טוב כמוך."

"כשאני מדברת עם ישראלי אני מרגישה בבית. עם המוסלמים אני צריכה להתכופף ולהניח לך להתמודד איתם, כי מבחינתם לאישה אין זכות דיבור."

"כנראה זאת הסיבה המסתורית לרצון שלך להגיע לישראל."

"זאת בהחלט סיבה טובה שמצטרפת לעוד כמה סיבות טובות," השיבה פרי בחיוך, ושרידי הכעס האחרונים הצטננו ונמוגו.

"אני מבין שיש אור ירוק ליציאה."

"כן, בחור חדש ייצור איתנו קשר."

"כדאי שנקדים לצאת, הזקָן מתחיל להציק לי. אין לי כוונה לסבול אותו במשך האביב והקיץ."

"אני דווקא התרגלתי לזקן שלך ושל בֶּהְנָם. יהיה לי מוזר לראות אתכם בפנים מגולחות."

"נגיד 'שמע ישראל'?" התערב פתאום אֶבִּי, שישב בשקט על השטיח וסביבו פיסות של לגו להרכבה.

"חמוד שלי," הטביעה פרי נשיקה על מצחו. "אנחנו נגיד 'שמע ישראל' כמה פעמים שצריך עד שנגיע לישראל."

"שמע ישראל, שמע ישראל," קרא אֶבִּי ודלק אחר אחותו שחטפה לו שניים מחלקי הלגו, אחד בכל יד קטנה ושובבה, ונמלטה בתרועות חדווה.

38.

בשובה של משפחת זָאדֶה לבית בטהרן, נפל מוּסָא חאן למשכב ועבר סדרת בדיקות בבית החולים. נמצא שהוא סובל מכיב קיבה, והטיפול באמצעות עירויי דם ואנטיביוטיקה טרם היטיב את מצבו.

בהיותו בלתי כשיר ליציאה להרפתקה נוספת, הוחלט שמשפחת לוי תצא ראשונה למסע. ג'משיד הצטרף אליהם והגיע לאוטובוס בלוויית אמו מהין.

פרי הכינה במיומנות את שני התיקים והצטיידה בכל הנדרש. מהרי תחבה לתוך תיק הילדים שקית בד לבנה שהכילה מיני מתיקה וניתנה לפתיחה ולסגירה בעזרת חוט שהשחילה בקצותיו. "בכל פעם שתרגישו פחד - שימו 'גָז' בפה," שבה והזכירה.

היעד הפעם, כפי שהודיע איש הקשר החדש היה סַלְמָס. תחילה יסעו לרזאיה ומשם ימשיכו לסלמס עם איש הקשר שימתין להם בשעה שתים עשרה בגראז' ברזאיה.

בתום ארבעה שבועות מאז שובם לטהרן, יצאה המשפחה לדרך.

בתחנת האוטובוס הטהרנית משכו את תשומת לבם ארבעה בני משפחה: אב, אם, בן ובת. הם ניחשו שגם הם בורחים כמוהם.

רשת של קורי פחד הלכה ונטוותה סביבם לאורך שש עשרה שעות הנסיעה וחניות הביניים. כל אימת שנעצר האוטובוס על ידי אנשי ה"פָּאסְדָארָאן", משמרות המהפכה, ניתר לבה של פרי וחישב להתרסק, והיא חששה שעד שיגיעו לרזאיה, לא ייוותר בתוכה פירור של לב. היא לא הסתגלה למראה הבריונים השועטים פנימה, מכוונים אליהם את הרובים ובוחנים אותם בבוטות ובאיום. בכל פעם הידק המראה את לפיתת הפחד בגרונה הידוק נוסף.

ארבע פעמים עברה אילנה מידה של פרי לידו של בֶּהְנָם. פרי הודתה לבִתה הקטנה ולאל שבשמים על היענותה לחילופים הזמניים. פעם אחת תלתה התינוקת עיניים סקרניות בפורצים החמושים, והושיטה יד קטנה וחקרנית לבדוק את הכפתור של מי שרכן לעברם ובדק את הרצפה שמתחתיהם. למרבה המזל המשיך הבריון בדרכו למלאכת הציד תוך התעלמות מידה החצופה ומהמבע המצטהל על פניה. בכל שלוש הפעמים האחרות היא התכרבלה בשנתה, ומעיניה העצומות נעלמו כל הכפתורים וכל הפנים המאיימות שבחנו אותה.

אֶבִּי התעורר כל אימת שהפורצים נכנסו ושאגו כלפי מי שבכוונתם להסתיר את זהותם האמיתית. "לישון," לחש מורד לאוזני בנו וטפח לו על כתפו, ואֶבִּי החל בהצגה, ראשו התחפר בחזהו של אביו, וגם אם עפעפיו הצמודים בחוזקת יתר מצמצו קלות, הרי שאיש לא הבחין בכך.

בהתפרצות הרביעית שהו עיניו של אחד הפורצים על פניה של פרי. היא השימה עצמה מנומנמת. לבה נאחז בתפילה, והיא ידעה שמורד מחזק את תפילתה. שיחותיהם האילמות עם בורא עולם התגלגלו ביניהם לאורך כל הדרך הארוכה, העלומה והמייגעת.

כעבור דקות ארוכות ומטריפות נורה צרור צעקות מפיו של אחד הפורצים. הראשים כולם הופנו לאחור. איש ה"פָּאסְדָארָאן" הורה למשפחה עם הבן והבת לצאת מהאוטובוס, כשהוא מלווה את צעקותיו בחבטות של קנה הרובה על גבו של האב. האוטובוס התרוקן מה"פָּאסְדָארָאן" ומהמשפחה האומללה והורשה להמשיך בדרכו. שארית הדרך הסתמנה בדממה רוויית חמלה.

בהגיעם לרזאיה חלפה השמועה שהמשפחה נעצרה ונשלחה לכלא אווין, לאחר שבכליה נמצאו מסמכים אשר הסגירו את כוונתם לברוח. פרי לחצה את ידו של מורד, והוא השיב לה בלחיצה. בתפילתה האילמת עבור המשפחה האומללה חשבה עד כמה קרובים היו להצטרף אליה.

בצהרי היום ירדו נוסעי האוטובוס בתחנת רזאיה. ג'משיד ואמו מיהרו להצטרף למשפחת לוי, והמתינו עמה לבואו של איש הקשר החדש.

הפעם נחסך מהם הצורך המפוקפק להיכנס ל"מוּסָפֵר חָנֶה" המטונף. אדם בעל חזות מקומית ופנים מיוסרות כמי שסובל מעצירות מתמדת, קרב אליהם. "משפחת לוי?" שאל המיוסר ונענה בהנהון. "אני סָעִיד, אני אטפל ביציאה שלכם מכאן." הוא החווה בראשו לעבר ג'יפ החונה בצד הדרך. "גשו לשם. אסיע אתכם לסַלְמָס. אני רואה שיש כאן אישה אחת מיותרת."

"אני אמא של ג'משיד. אני מלווה אותו בחלק מהדרך."

"אתם צריכים להיפרד עכשיו. סלמס הוא מקום מסוכן, האוכלוסייה קיצונית. אסור לקחת סיכון מיותר."

מהין אימצה את בנה אל חיקה, נשקה לו על לחיו הסמוקה והוא השתחרר ממנה באי נוחות. היא בירכה את כולם בצליחת המסע, והחבורה פנתה לעבר הג'יפ הרעוע והמאובק ששיני הזמן תבעו בו סימנים מזדקרים לעין.

מקץ שעה קלה, כשהגיעו לסלמס, הודיע סעיד: "יש מעקב אחרי הג'יפ, אני חייב לברוח." הוא סחט את הדוושה, הדהיר את הרכב בסמטאות הצרות, והנוסעים המפוחדים קפאו על מקומותיהם. פרי זכרה את הוראת אמה, ותוך שגופה מיטלטל כעלה נידף, חצבה בשקית הבד ודלתה חופן "גָז" משכך פחד, וכיבדה בו את היושבים. בשעה ארבע אחר הצהריים עצר סעיד את הרכב בסמוך לאדם שאותת לו בידו. "הוא מהאנשים שלנו," הרגיע.

"'הפָּאסְדָארָאן' השתלטו על הדרך, רק מחר בבוקר תוכלו לעבור," הודיע האיש.

האימה לפתה את יושבי הג'יפ. "בָּאיָד פָרָאר קוֹנִים אָז אִינְגָ'א', אנחנו חייבים לברוח מכאן," סיננה פרי.

"אם יתפסו אותנו אנחנו אבודים," אמר מורד. "תחזיר אותנו לרזאיה."

"אין לכם מה לדאוג, מדובר בלילה אחד," הרים עליהם סעיד את קולו והביט בהם כמו היו שפנים. "אקח אתכם ל'מוּסָפֵר חָנֶה', ובבוקר נצא לדרך."

"נשלם לך, רק תוציא אותנו מכאן," ניסה מורד.

"ה'מוּסָפֵר חָנֶה' הוא מקום בטוח," השיב סעיד בתנועת יד מבטלת. "אין צורך לטלטל אתכם שוב את כל הדרך."

"אנחנו מעדיפים לצאת מכאן," התחננה פרי, "קח אותנו בבקשה לרזאיה." רזאיה הדוחה נתפסת כעת בעיניה ככליל השלמות, וברגעי החרדה האלה חלפה בה מחשבה שהיחס אל מקום אחד יכול להשתנות בתכלית השינוי בהשוואה למקום אחר.

סעיד פנה אל מורד בשפתיים מכווצות. "תרגיע את אשתך ואת הילדים. אמרתי שאין מה לדאוג, אז אין מה לדאוג. הנה, הגענו ל'מוּסָפֵר חָנֶה'. זה מקום קטן ובטוח ואפשר להעביר בו את הלילה. מחר בתשע בבוקר ניפגש, אלווה את מי שירצה להמיר כסף, ואחר כך נמשיך בדרכנו." הוא נעץ בפרי מבט מלגלג שהחליף את הבעתו המיוסרת. מחשבה מאוסה עלתה בה, שהלגלוג שלו גדול מזה של גוליית בדוד, והסיקה מכך שאין בלגלוג ערובה לכך שהמלגלג צודק. כעסה התאבך והתגושש בחלל הרכב.

הם נפרדו מסעיד ומהקרירות שנשבה מפניו, ודשדשו באיבה כבושה אל תוך אכסניה כעורה ואפלה, שהתברר בהמשך כי היא הכול חוץ ממקום בטוח, ובעניין ה"אין מה לדאוג" מצאו כי נפער בלבם מקום רב לדאגה. חרישיים וקודרים הצטנפו בחדר הקטן וציפו ללידתו של הבוקר החדש, לאור שיפזר את הערפל הסמיך.

בשעה תשע בבוקר היו התיקים מוכנים ליציאה. בֶּהְנָם וג'משיד שהתארחו בחדר הסמוך, יצאו להמיר את הטומן הפרסי ללירה הטורקית. פרי ניגשה לחתל את אילנה, ומורד עמד לצאת ולהסדיר את התשלום בקבלה, אך בעל האכסניה הקדים אותו. הוא נעמד בפתח הדלת כחייל שנשלח למלא פקודה, וסקר את הנוכחים. "איפה שני הבחורים?" שאל בטון שלא בישר טובות. "אנשי ה'קומיטה' בדרך אליכם. עליכם להתייצב לחקירה."

39.

ידה של פרי קפאה על החיתול. פיה נפער אל מורד. די היה במילה "קומיטה" כדי לשתק את גופה.

לשבריר הרגע השיב לה מורד מבט חרד, ומיד התאושש ופנה לבעל האכסניה. "תודה, אנחנו מוכנים," הפטיר ושחרר את האיש.

ברגע שנסגרה הדלת קראה פרי: "צריך לעדכן את בֶּהְנָם וג'משיד." ומורד לחש: "אנחנו צריכים לתאם עמדות. חייב להיות סיפור אחיד..."

הדלת נפתחה, ופרי נרתעה בבהלה.

היו אלה בֶּהְנָם וג'משיד. "מה קרה?" נבהל בֶּהְנָם.

"ה'קומיטה' בדרך אלינו," הסביר מורד. "הסעיד הזה הוא לא יוצלח. 'אוּמַד אַבְּרוּשוֹ דוֹרוֹס קוֹנֶה צֶ'שְׁמָשָׁה קוּר קַרְד' (פתגם. מילולית: הגיע לסדר לה את הגבות ועשה אותה עיוורת. משמעות: חסר מיומנות, התכוון לטוב ויצא רע). נכין סיפור כיסוי."

"או קיי," בֶּהְנָם בלע את רוקו. "מה אתה אומר, מורד?"

"אז ככה," השיב מורד בנימה מיושבת דעת, "יש לי כאבי גב." הוא אחז בגבו כמי שקיבל התקף בזה הרגע והמשיך, "הגענו למעיינות המרפא בסלמס. אנחנו מקווים שהם יעזרו לי להירפא מכאבי הגב."

פרי התבוננה בשניים וזיק מחשבה עלה בה לנוכח קור הרוח שבו פעלו ברגעי הלחץ. נחשול חמים עבר לאורך גופה הקפוא כמו מודיע: בתוך הקטסטרופה שמסביבך, זכרי שאת לא לבד. לצדך אנשי שלומך. היא כרעה למרגלות המיטה ושבה לטפל בהחתלה. בעוד ידיה נעות בזריזות והיא בוחנת את תוצאת ההחתלה ומתקנת וחוזרת ובודקת, לחשה: "מורד, אנחנו לא נפרדים מהילדים, אפילו לא לרגע."

"בוודאי," השיב מיד.

"או קיי, כולם זוכרים את הסיפור?" שאל בֶּהְנָם בלחש, וברגע זה נשמעו מהלומות עזות בדלת. אל החדר פרצו שלושה בחורים מזוקנים, לבושים בבגדי חאקי צבאיים, על ראשם כובע ירוק עם מצחייה, עטויים בז'קט חאקי ולרגליהם נעליים צבאיות.

"קומו," ציווה אחד החיילים בקול רועם, הגם שאיש מהם לא ישב. "הולכים. תביאו איתכם את כל הדברים שלכם."

"כל הדברים" כבר היו מוכנים וארוזים לקראת יציאתם. פרי ומורד נשאו את הילדים, בֶּהְנָם נטל את התיקים ממרבצם בפינת החדר, ויצא והביא מחדרו את תיקו. ביד נרעדת נטל ג'משיד את תיקו היחיד.

"מהר! מהר!" האיצו בהם החיילים שלא לצורך, הואיל והבהלה כבר הדפה אותם החוצה במהירות שלא ידעו כמותה. הם נדחסו לתוך רכב חבוט, ופרי, כפותה באזיקי המחשבות, דחסה למוחה בדל הרהור נוסף: בכל המסע מלווה אותם תמונה קבועה - תמונת הרכב החבוט.

מוטב היה לה להמשיך ולהרהר בכלי הרכב, אלא שהרכב עצר לפתע והשאגה "לצאת!" ניתבה את הרהוריה למקומות מהותיים יותר, כמו אלו הקשורים לשאלות החיים והמוות.

בכניסה למשרדי ה"קומיטה" נגלתה תנועה ערנית של גברים מזוקנים קשוחי מבט ונשים לבושות שחורים. הם הצטוו לרוקן את התיקים על גבי השולחנות הצוננים. שני גברים מזוקנים, האחד אדם במיטב שנותיו והשני עלם צעיר, פשפשו בהבעת ריכוז חמורה ובחנו בקפידה פריט אחר פריט. שפתותיהם היו חתומות, עיניהם ירו גצים. תיק הילדים עבר בשלום. גם תיקיהם של בֶּהְנָם וג'משיד צלחו את הבדיקה.

מתוך תיק ההורים נשלפו הספרים המחותלים: תהלים, תנ"ך, ומגילת קלף עם תפילת "שמע ישראל" בעברית ובתרגום לפרסית. המבוגר פתח את התנ"ך, עיניו רפרפו על הדפים, והוא סגר אותו בטריקה. "אתם יהודים!" קבע כמי שפיצח תעלומה בלשית מורכבת.

"כן," השיב מורד בקול נמוך, כמו מנסה לצמצם את חומרת התגלית.

"אהה, 'מִיחַי פָרָר קוֹנִיד', אתם רוצים לברוח," שאל קבע החוקר, ויידה במורד מבט מאיים, כמו לכד ברגע זה את אחד הפושעים המאיימים על האנושות.

מורד פתח את פיו לספר את סיפורו, אבל החוקר בלם אותו. "שתוק ובוא," קבע והובילו לאחד החדרים בקומה הראשונה. אֶבִּי הלך בעקבותיהם.

"הילד יישאר מחוץ לחדר," קבע החוקר, שנראה כעת כתליין המקבל את פני הקורבן, ופתח את ערוץ הדמעות של הפעוט. "'בָּאבָּא, נָא רוֹ'," ייבב, "אבא, אל תלך."

"בבקשה, הילד לא יכול להישאר לבד, תן לו לבוא איתי, הוא לא יפריע," התחנן מורד על רקע קריאותיו של בנו.

פרי עקבה אחר המחזה, כשידיה האוחזות באילנה קפוצות וציפורניה חודרות ומאיימות לקרוע את כפות ידיה. היא לא חשה כל כאב. פיה נפשק לזעקה לעבר התליין, כשלפתע אחת הנשים לבושות השחורים קרעה ממנה את אילנה, והתינוקת פתחה בזעקות שבר.

האימה טיפסה לאורך עמוד שדרתה. "'חָהָאר', אחותי, תני לי אותה, היא תשב בשקט, היא לא תבכה ולא תצעק," ביקשה בתחינה והושיטה ידיה לעבר התינוקת ששלחה אליה ידיים בצרחות רמות. לוּ יכלה להתנפל עליהם ולקחת את ילדיה ולהימלט.

פתאום הכתה בה ההכרה שהילדים יצאו משליטתה והיא נטולת יכולת להגן עליהם. היא הדפה את המחשבה בשאט נפש. הכוח הוא בידיה, במעשיה. לא לוותר, לא להיכנע. לא לעזוב את הילדים אפילו לרגע. רגע הוא מצרך יקר. ברגע אחד אפשר לאבד עולם שלם. "היא איתי," קבעה. לא שאלה. לא ביקשה. הכריזה ואחזה באילנה, שנצמדה אליה בכוח איתנים וחיככה את לחייה הדומעות בלחיי אמה.

הנחרצות שלה לא הרשימה את לבושת השחורים. התינוקת נתלשה מידי האם ונאחזה בוכה וצורחת בידיה של האישה. פרי בחנה בחוסר אמון את ידיה הריקות, ושלחה מבט חסר אונים בבתה מחמל נפשה. לרגע הבזיקו עיניה אל פלג גופה התחתון. אין איש יודע כי בין קפלי החיתול הטמינה את שקית הבד הנוספת שתפרה אמה, ובה מטבעות זהב ותכשיטי זהב של גיסתה שאותם התבקשה להעביר לישראל. היא קיוותה שרתיעתם של המוסלמים מ"נֵגֵ'ס", טומאה, תמנע מהם לבדוק את החיתול. מה יקרה אם בכל זאת יפשפשו בחיתול? היא שמעה על נשים ונערות שעברו בדיקה קפדנית בנמל התעופה ונדרשו להסיר מגופן את התחבושת ההיגיינית, שמא מוברחים בה זהב וכסף זר. גם איבריהן המוצנעים עברו סדרה מבזה ומבחילה של חיטוטים מאותו טעם ונימוק. כל אמצעי ההסתרה כבר נחשפו: אלה שהוטמנו בחבילות של ממחטות נייר או במסגרות של תמונות או בכלים ובמזוודות עם תחתיות כפולות. היא קיוותה שהרעיון שלה הוא מקורי, ואין מי שעשה עד כה שימוש בחיתול של תינוק.

היא ניסתה שוב להגיע אל התינוקת, אבל הקריאה הרועמת "'בָּס', די," לא הותירה פתח לתקווה. היא נהדפה קדימה, כשראשה מוסב כל הדרך לאחור ואינו מרפה מבתה הזערורית, שנלקחה בידי כוחות האופל. בנחלי דמעות שגעשו על לחייה ונמהלו בדמעות בתה שדבקו בהן, הותירה מאחוריה את התינוקת שהתחפרה בבכייה, והלכה עם הפחד ועם אישה אחרת, גם היא לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, פניה מכוסות ברעלה השחורה וממנה מציץ זוג עיניים נוקשות. הן עלו לקומה השנייה ופרי חשה כמו מובלת לגרדום. אם ישליכו אותנו לכלא או ידונו אותנו למוות, מי יודיע למשפחה? מה יעשו עם הילדים? יתעללו בהם? יאסלמו אותם?

"תיכנסי, אמרתי," רעם היצור השחור ודחק בה באגרופים נמרצים על גבה. מהלומת האגרופים הדהדה לאורך גופה.

"אני צריכה לשירותים," גמגמה, ואצבעותיה לפתו את שולי הצ'אדור.

"תשתקי," צווח היצור, ושתי ידיים גסות הדפו אותה פנימה.

פרי הוטלה אל החדר והדלת נטרקה מאחוריה. מכל המקומות שבעולם בחר המבריח ברעיון הנואל להביא אותם לסלמס, ומכל החדרים הפזורים ברחבי תבל היא טמונה כעת בתוך חדר קר ואפלולי, סגורה ומסוגרת עם האישה המסתורית הנודפת אימה. עורה הצטמרר, ולא מחמת הקור. "תביאי לי בבקשה את התינוקת שלי," מלמלה.

"את עכשיו עושה מה שאני אומרת לך. תתפשטי!" צרחה האישה וחבטה בידה על השולחן.

פרי רצתה לומר: בבקשה, תשחררי אותי, לא עשיתי שום דבר רע. אבל הפחד הידק את לסתותיה. היא שקעה ברפיסות על מקומה, שמוטת איברים, וידה לא נענתה לה.

"תתפשטי, אמרתי," חזרה האישה בקול תקיף והניפה יד שחורה באיום.

בהילוך אטי הניעה פרי את ידיה אל הצ'אדור. באצבעות סרבניות הסירה אותו מעליה. היא הניחה אותו על הכיסא הסמוך.

"תורידי את החולצה!"

"בבקשה," מלמלה פרי, "תבדקי ככה." היא העבירה את ידה על גופה מעל ללבוש. "ככה תבדקי, בבקשה."

"את החולצה!"

פרי החלה לפשוט את החולצה בתנועות אטיות, מייחלת שהאישה המבעיתה תתייאש ותוותר.

האישה עקבה בעיניים מצליפות אחר תנועותיה המסורבלות. פרי הרחיקה את מבטה מעיני השטן. החולצה הוסרה. היא אחזה אותה בידה ואמרה לשוב וללבוש אותה. אלא שהאישה חטפה מידה את החולצה והשליכה אותה על הרצפה.

"את המכנסיים!"

לבה צנח. "אין צורך. בבקשה, לא את המכנסיים. לא נוח לי."

"או שאת תורידי או שאני אוריד לך אותם, ואז זה באמת לא יהיה לך נוח. תורידי!"

פרי ידעה כי אם תסיר את מכנסי הג'ינס, תתגלה חגורת הבטן - וזה יהיה סופה. עליה לעשות הכול כדי שלא תיחשף החגורה.

"אני מבקשת ממך, 'חָהָאר', אחות, ותרי על המכנסיים. זה לא נעים לי. זה משפיל."

"את מורידה את המכנסיים או שאני גוזרת לך אותם בסכין ובמספריים."

פרי חשה כיצד בִּיצורי הלבוש שלה מתפוררים בזה אחר זה. היא בלעה את רוקה בניסיון לשכך את הסערה שהשתוללה בתוכה. נשימותיה הפכו לדהירות סוסיות. במשך רגע ארוך פכרו אצבעותיה את כפתור המכנסיים. היא התירה את הכפתור ועברה לכפתור השני. היא לא היתה מסירה את ידה מהכפתור אילולא התנופפה מולה היד השחורה באיום.

באצבעות נרעדות התירה כפתור אחר כפתור. הפשילה את המכנסיים, הסירה אותם מעליה ואחזה אותם בידיה.

כעת עמדה מול הבוחנת, חשופה וממתינה לגזר דינה. את מותניה הקיפה חגורת בטן שלא ניתן היה להתעלם מקיומה.

ידיים מחוספסות וגסות התירו את החגורה. היא הבינה שדינה נחרץ. אחיזתה רפתה, המכנסיים נשמטו מידיה, וחושיה התריעו כי חוטי חייה נפרמים. רפיון כבד הטיל אותה על הרצפה. היא ישבה שפופה בסמוך לקיר והליטה את פניה בידיה.

בן רגע נמצא האוצר החבוי: בשקית שנחלצה מהחגורה היו טמונים המרקים הגרמניים ותכשיטי הזהב. "'בִּיצָ'רֶה שׁוֹדִי', את אבודה," הכריזה האישה בעיניים מזרות אימים ופנתה לצאת ולדווח על הממצאים.

תסריט האימה שחלף בראשה של פרי בשניות הספורות שבהן פנתה האישה לצאת, הדליק בה ניצוץ פראי. כוחות רדומים הבליחו מתוכה והאיצו אותה אל הדלת. "לא, אל תעשי את זה," צעקה ושמעה את קולה מהדהד בין הקירות.

האישה הסבה ראשה לאחור, ושני פחמי עיניה רשפו לעברה. "מי את שתצעקי עלי ומי את שתגידי לי מה לעשות ומה לא לעשות? את פושעת, וכרגע נתפסת על עבירה שאין עליה מחילה."

המחשבה על גורל ילדיה היתומים הלכה והעצימה. היא חגרה אותה היטב אל מוחה לבל תנוד ותקרוס. המחשבה דחקה ורמסה את הפחד מפני האישה השחורה. היא נתבעת לקבוע את גורל ילדיה. עליה להגן עליהם, עליה להתנפל על החיים, לטרוף אותם ולהביאם לילדיה האהובים החפים מכל אשמה. החיים שלה הם הערובה לחייהם, והיא תנקוט בכל האמצעים הנחוצים כדי לחיות.

משפט שאמרה לה אמה הבזיק כעת ושיגר מהלומה בבטנה. קטנה היתה. אין היא זוכרת מה ביקשה, אבל זכורה לה התעקשותה, ומשלא קיבלה את חפצה שאלה: "למה?" ואמא השיבה לה: "'מָדָאר מִישִׁי - מִיפָאמִי', כשתהיי אמא, תביני." אני מבינה, אמא יקרה, היא רוצה לומר, וסערת דמעות שוטפת אותה. אני מבינה עכשיו מה פירוש להיות אמא.

היא קיבצה את כל תעצומות הנפש שאבדו לה בשעה האחרונה ורתמה אותן אליה. עירומה ניצבה, כשלגופה רק תחתוניה וחזייתה, כנגד האישה העטופה בלבוש. בחושים מחודדים ובערנות חייתית מיקדה את כל ישותה במשימה אחת ויחידה: לקרוע את המעטה הקשיח מעל לִבּה החבוי במסתרים השחורים, ולרדת אל עומקם של החלקים הפנימיים, הרכים, האנושיים.

היא טלטלה בטירוף הדעת את כתפי האישה וזעקה את זעקת חייה. תמונותיהם של אֶבִּי ואילנה ניצבו מולה והריעו לה כמו להקת מעודדים באחד ממשחקי הכדורגל ששודרו בטלוויזיה בימי התום הרחוקים. אלא שהפעם לא מדובר במשחק כדורגל, כי אם במשחק החיים.

"אל תלשיני עלינו. קחי את כל הכסף לעצמך ושחררי אותנו."

היא עצרה את נשימתה, כמהה לתגובה. גם תגובה שלילית היא תגובה. רק שתדבר. שתחשוף את נקודת התורפה. פרי נטעה מבט מפציר בעיניים שמאחורי הרעלה.

"אני לא יכולה," הגיע המענה. "אם יתפסו אותי יתלו אותי."

לזה ציפתה. לתשובה. לכל תשובה יש מענה. העיקר שיש דו שיח. דו שיח הוא מתכון לקשר בין אנשים. הקשר התחיל ברגע זה. התשובה שלילית אמנם, אבל תשובה היא תשובה, וקשר הוא קשר. תקווה חדשה הנצה בה.

"אל תדאגי, אני לא אספר לעולם לאף אדם. קחי את הכסף. שחררי אותנו. גם את אמא. את יודעת למען מי אני נלחמת. למען הילדים שלי. כמו שאת תעשי הכול למען הילדים שלך." היא דיברה מהר, חצתה את מהירות הקול.

"אני לא יכולה. תלו את אחי."

פרי לקחה נשימה. הנשימה הראשונה שנשמה מאז ההודעה על חקירת ה"קומיטה". הנה נמצאה נקודת התורפה. הנה הסירה את הקליפה החיצונית, הקשיחה. בוודאי ישנן עוד קליפות, אבל משהוסרה האחת, בנקל ניתן לטפל בנותרות ולחשוף שביבים אנושיים. מתברר שאלה קיימים בכל אדם, אפילו אצל הנשים השחורות הקשוחות ביותר בעולם.

ראשה עיבד בזריזות את הפרטים. יש לה אח. ליתר דיוק, היה לה אח. הוא נתלה. על ידי מי? על ידי האנשים שכעת היא משרתת אותם. זאת אומרת, שיש בלבה עליהם. היא נמצאת יותר בצד שלה מאשר בצד שלהם. התגלית הזאת העצימה את כוחה.

"אני מצטערת לשמוע על אחיך," דיברה ברכות, "אתם בוודאי הייתם קשורים זה לזה."

המצב הזוי, חלף בה הרהור. מעולם לא עלה בדעתה שאי פעם תאמר משפט מרגיע לחוקרת ה"קומיטה".

"כן. אחרי מה שקרה לו, אני צריכה להיות זהירה שבעתיים. אני חייבת למסור את הכסף," ענתה האישה ביובש.

אל תתייאשי, הורתה פרי ללבה. אחרי כל ירידה יש עלייה. נתבי את הדרך לעלייה. נגני על רגשות. מאחורי הרעלה השחורה יש ים של רגשות, למשל רגשות כלפי האח המסכן.

היא פנתה אל רחמיה. "אני מתחננת לפנייך," נמהלו המילים בבכי. "אל תעשי לנו את הדבר הזה. אם תשליכי אותי לכלא, מה יהיה על הילדים שלי? במה הם אשמים?"

"אני מצטערת. אין לי ברירה."

לבה של פרי הלם בחוזקה. כל עוד האישה ממשיכה לדבר ואינה יוצאת לדווח על הממצאים, התקווה לא פגה. אל לה להיכנע. כחוט השערה ניצבה בין החיים לבין השאול. היא גייסה קלף אחרון למיקוח. בבת אחת הצמידה את האישה אל הקיר, הלחימה עיניים לעיניה והשביעה אותה: "'טוֹ מַדְיוּנֶה דוֹטָה בָּצָ'הָיֵי מָנָה הַסְטִי', דמך בראשך, את מחויבת לגורלם של שני הילדים שלי, אם תלשיני עלי לממונים שלך, יהיה עלייך לתת דין וחשבון לבורא עולם על התוצאות."

השתררה שתיקה. פרי לא הסירה עיניה מהעיניים הנעוצות בה. פניה היו שטופות דמע, אבל עיניה חדרו את שריון הקשיחות. היא ידעה שהטילה פצצה. הן יודעת היא כי "מַדיוּן" - חובת הדין, לפי אמונת המוסלמים, כוללת את העולם הזה ואת העולם הבא.

הרגעים המתמשכים סיפקו שהות למחשבות לשוב ולכרות מנהרות במוחה. היא דמיינה את עצמה מתייסרת בכלא ואינה יודעת מה עלה בגורלם של ילדיה. החרדה שבה והציפה אותה.

"'בָּלֶה,' בסדר," שמעה לפתע.

מילה אחת קצרה, חפה מליטושים. צחורה כשלג. מילה שיש בכוחה להפוך את הקערה על פיה. להעניק חיים במקום ליטול אותם. מילת שלום.

נשרו הקליפות. גזר הדין ניתן. הנאשם זכאי.

פרי הספיגה את דמעותיה בגב ידה, אבל הן המשיכו לנשור על לחייה. והיא ניגבה אותן שוב ופרצה בבכי מחודש ובצחוק, ובכי וצחוק התמזגו זה בזה. "'חָהָאר', תודה רבה," אמרה והרגישה שאין מילים שיבטאו את רחשי התודה שמילאו אותה. היתה רוצה לחבק את האישה אבל הבחינה לפתע שהיא עדיין עומדת עירומה מולה, ורק אז היא נמלאה מבוכה והזדרזה ללבוש את בגדיה.

כשעמדה לבושה, אמרה לה האישה: "ייתכן מאוד שאחרי שאדווח על ניקיונך, ישלחו עוד 'חָהָאר' לבדוק אותך. לכן אסתיר את הכסף שלך עד שהכול יבוא על מקומו בשלום." היא טפחה קלות על כתפה, ופרי חשה כיצד נגיעת העידוד מרוממת את רוחה.

"אני מודה לך מקרב לב, 'חהאר', את עשית מצווה גדולה ואלוהים יברך אותך על כך. אין לי צורך בכסף, שמרי אותו לעצמך." ברור היה לה שבכוונת האישה לקחת את הכסף, והיא היתה שלמה עם הכוונה. מחיר חייהם וחיי ילדיהם עלה על כל הון שבעולם.

"אני יוצאת, ואת תמתיני עד שישחררו אותך," אמרה האישה ופנתה לצאת.

פרי זינקה ממקומה. בבת אחת התגנב ללבה ספק. בראשה החל מצטייר תרחיש אחר. שמא נרקמת מזימה אפלה נגדה, והאישה השחורה הנתפסת כמי ששוחרת את טובתה אינה אלא מאחזת עיניים, וברגע זה היא יוצאת עם כספה במטרה להסגירה. טפיחת היד על כתפה צרבה פתאום והאיצה בה לפעול. "'חָהָאר'," קראה בקול בהול, "זִכרי, 'טוֹ מַדְיוּנֶה דוֹטָה בָּצָ'הָיֵי מָנָה הַסְטִי'."

האישה קרבה אליה. "אזכור זאת כל חיי," אמרה והניחה יד ידידותית על כתפה. "אני מכורדיסטן. אני נגד המשטר כי תלו את אחי. אני לוקחת את הכסף הזה ואחזיר לך אותו."

פרי האזינה להשתפכות שמאחורי השחורים וראתה את הקליפה האחרונה נפרמת ומחליקה ארצה, בטרם יצאה האישה מן החדר.

"הִיצִ'י נִיסְט', אין שום דבר," שמעה את קולה של האישה ממרחק, והקול הגס והמאיים שקיבל את פניה בראשית המפגש, נשמע כעת קרוב יותר לקולה של 'חָהָאר', אחות.

היא חשבה על ההתבגרות המהירה שעברה עליה. תמו ימי התום. מנערה שאננה, שופעת עליצות ולהוטה לחיים משעשעים וקלילים, הפכה לאישה ולאם אחראית ודואגת. שיירי השאננות נגוזו כליל מתודעתה.

נפשה יצאה אל אילנה. היא כמהה לראותה, לאמצה אל לבה, לוודא ששלום לה ולחיתול, ושלום באגף הגברים.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.

שרה אהרוני / שתיקה פרסית

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרי המקור: נוית בראל

עורכת הספר: דפנה שחורי

עורכת הלשון: ורד זינגר

מעצבת הכריכה: דנה ציביאק

הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak

הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר

לוחות: צביקה שרויטמן

סדר: טפר בע"מ

תודה לכותבי הספרים הבאים: 1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985. 2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988. 3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.