את מי מעניין תיק הבריאות?

במערכת הבריאות התרגלו לכיבוי שריפות כמדיניות וכעת זה מגיע גם למינוי מנכ"ל חדש. השאלה היא אם אפשר בכלל אחרת במערכת שלא מעניינת אף אחד 

שי פרידמן|

כמה הקואליציה היוצאת חושבת שתיק הבריאות, השלישי בגודלו מבחינת תקציב, הוא חשוב אנחנו כבר יודעים. המשרד עבר בין חמש ידיים, לא פחות, וגם זה רק כדי לחנות לבסוף אצל השר חיים כץ, שמחזיק במקביל בתיקי התיירות, הבינוי והשיכון והרווחה והביטחון החברתי. גם מבין הרשימה, נראה שהבריאות היא בסוף עיסוקיו - אחרת קשה להסביר את ההחלטה האחרונה שלו, לפני שהוא כנראה עוזב את המשרד, שאת מקומו של מנכ"ל משרד הבריאות היוצא משה בר סימן טוב ימלא פרופסור יצחק קרייס, שבמקביל יישאר בתפקידו כמנכ"ל בית החולים שיבא.

אומנם כץ צבר רקורד מרשים בחלוקת קשב ובמילוי ואקומים פוליטיים, אך אם הוא לא ההוכחה לעד כמה מוצלחת שיטת העבודה הזו - צריך לתת לפחות להיגיון הבריא לדבר. הרי לא צריך להיות מומחה בניהול כדי להבין מה שכל מטופל ששוכב במסדרון יכול להבין: זו משימה כמעט בלתי אפשרית לנהל את משרד הבריאות ואת בית החולים הגדול בישראל במקביל. וכל זה, מבלי לפקפק לרגע עד כמה פרופ' קרייס בפני עצמו ראוי לתפקיד.

למשרד הבריאות לא חסרים נושאים לעסוק בהם. אחרי שנים של הזנחה וייבוש תקציבי הרשימה מתארכת מעצמה: משבר כוח אדם, פיזור שירותים, משבר אמון ועוד ועוד. בדרך כלל, הכשלים האלה נפתרים בצורה של כיבוי שריפות, ברגע האחרון.

כך היה למשל בנושא מספר הרופאים: לאחר אינספור דוחות והתרעות בנושא, שינו במשרד הבריאות כיוון ברגע האחרון והציפו את הפקולטות לרפואה בקצב שכמעט לא מאפשר להסתגל אליו בהכשרה ומבלי להסדיר את תקני ההתמחות לעתיד. רשימת הקשיים הזו, מלווה את המשרד כבר במשך שנים - וזה עוד לפני שמדברים על המלחמה והנזקים שלה ועל הצורך לשמור על דריכות גבוהה לקראת הסלמה שאפשרית בכל רגע.

גם במשרד מבינים שישנו קושי בחפיפת תפקידים, אפילו אם שאלת ניגוד העניינים תיפתר בחתימה על הסכמים למיניהם. קשה לחשוב למשל על כך שהמשרד יאפשר לאדם אחד לנהל שני בתי חולים במקביל. הסטנדרט הזה גם נקבע על ידי המשרד עצמו. ד"ר ספי מנדלוביץ למשל, שכיהן כסגן המנכ"ל עד לפני כמה חודשים, נדרש לתקופת צינון לפני שיחזור לתפקידיו בשערי צדק. אך מה לגבי לכהן במקביל גם כמנכ"ל המשרד עצמו וגם כמנהל בית החולים הגדול בישראל? ובכן, דווקא עם זה מסתבר, אין בעיה.

אבל יותר מהדיון על המינוי עצמו, הגיע הזמן להודות באמת היותר כואבת והיא שמדובר רק בסימפטום לעד כמה מעניינת מערכת הבריאות הציבורית את נבחרי הציבור, ולא רק את הממשלה היוצאת. והנה מבחן לדוגמה: כמה מועמדות הוצגו מטעם גוש השינוי לתפקיד שרת החינוך? לא פחות משלוש. כמעט כל מפלגה הריצה מועמדת מטעמה: מירב כהן, נעמה לזימי ועדי אלטשולר. ולמשרד הבריאות? דממה.

אנחנו עומדים בפני תקופה של ממשלת מעבר שמי יודע כמה זמן היא תימשך, כשגם ביום שאחרי כנראה הבריאות לא תהיה הנושא הבוער ביותר. אבל המציאות הוכיחה שאי אפשר באמת לברוח מהנושאים "האפורים" שמשפיעים על איך נראה היום-יום שלנו. תפרוץ מלחמה? נידרש לבתי חולים מתפקדים. הגזענות חוגגת? אנחנו נפגוש את זה במסדרונות המוסדות. סתם לא מרגישים טוב? נקווה שיהיו תורים זמינים.

נכון, מינוי מנכ"ל קבוע רגע לפני חילופי ממשלה הוא בעייתי ולא היה ניתן להימנע ממינוי זמני. אבל דווקא בגלל זה, נדרש שממלא המקום יוכל להקדיש את מלוא זמנו בלעשות את מה שכן ניתן לקדם. "מערכת הבריאות זקוקה לעוגן של יציבות", הודה השר כץ עצמו בהודעה התמוהה. ובכן, כנראה שהיא קודם כל זקוקה לאכפתיות, ואת זה כדאי שנזכור גם בדיונים על הקמת הממשלה הבאה, איזו שלא תהיה.