"אנחנו לא מכונות לחימה - וסוחבים את המלחמה על הגב": 70 שנה לסיירת צנחנים

מעזה ללבנון, מסוריה לג'נין - לוחמי הסיירת מציינים שבעה עשורים ליחידה כשהם עדיין בתוך רצף לחימה שהחל ב-7 באוקטובר. המפקדים חוזרים לקרבות הקשים, לפצועים ולנופלים, מספרים על החילוץ תחת אש ועל המעבר הבלתי פוסק בין הגזרות: "היו משברים והיה קשה, אבל זה אף פעם לא הפיל את הלוחמים"

בימים אלה מציינים 70 שנה להקמת סיירת הצנחנים, אחת היחידות המובחרות של צה"ל. גם אחרי שבעה עשורים, הסיירת רלוונטית מתמיד ומשתתפת בפעילויות מבצעיות הכרוכות בסכנה.

"עכשיו אנחנו בתנועה מעזה, ועולים לאיו"ש, לג'נין, נהיה שם בחגים", מספר מפקד הסיירת, סא"ל נ'. "כולנו ברצף לחימה מ-7 באוקטובר. ביצענו פעילות ולקחנו חלק במבצעי חטופים, תקפנו במרבית אזורי עזה, גם שם באירועים שקשורים לחטופים. משם עברה היחידה ללבנון וגם לסוריה. שם בלילה אחד כובשים את רצועת הביטחון ומשמידים יכולות. משם יורדים שוב לעזה, לחאן יונס. מבצעים לילה-לילה. בשבוע שעבר ציינו 70 שנה ליחידה, יום משמעותי ומיוחד עם ה'לשעברים'".

כשמבקשים להבין מה בדיוק מזקק את רוח היחידה, סגן מפקד הסיירת, רס"ן א', חוזר לקרב בבינת ג'ביל. "אצלי זה היה בעיקר בבינת ג'ביל. נכנסנו בהתחלה ותפסנו שטחים שולטים, וביום השלישי פעלנו במקביל לחטיבת גבעתי. אנחנו מתחילים לזהות תנועות במרחב ומפעילים את כל המערכת. באותו הבוקר נהרגו 15 מחבלים, וזה היה אירוע משמעותי. היו שש עמדות שונות שכל אחת מהן פעלה בצורה הטובה ביותר. הייתה הרבה דחיפה מצד הלוחמים, וזה לא היה דבר פשוט. היינו צריכים להשיג שליטה על רכס הסילבסטר וזיהינו נסיגה של האויב". רס"ן א' מספר: "אני גדלתי ביחידה. סיירת צנחנים הייתה החלום שלי מאז ומעולם. עברתי מסלול ביחידה, הייתי מפק"ץ לוחמים, וב-7 באוקטובר קפצתי עם היחידה".

הלחימה הממושכת מעמידה למבחן יומיומי את ה-DNA של היחידה. רס"ן א', מפקד פלגה ביחידה, מסביר: "קודם כול, ה-DNA של היחידה זה היוזמה. נתקלנו בכל מיני סיטואציות. הקמנו עמדות עם פרוץ המתקפה ב-7 באוקטובר, כולל עמדה מהים, ואת כל הדבר הזה יזמו לוחמי הפלוגה בחשיבה מיוחדת. זה מביא ערכים מצוינים שנובעים מהיחידה שבה הם גדלו. הייתה לנו היתקלות לא כל כך מוצלחת עם פצועים, וזה סיפור שמסביר מה זה סיירת צנחנים במקום להישאב למשבר. יש פה קבוצה מאוד איכותית של מג"ד ומ"פ שחשבו איך יוצאים מזה לתהליך שכולל הפקת לקחים וחשיבה. רוח הלוחמים השתנתה לאורך הלחימה, אבל היא נשארה חזקה מאוד לכל אורכה, וזה ממש לא מובן מאליו להמשיך לדחוף, לבצע פעולות רלוונטיות, לילות לבנים. אדגיש שהיו משברים והיה קשה, אבל זה אף פעם לא הפיל אותם. יש לי חיילים שהיו איתי בסדיר ונכנסו איתי גם כמילואימניקים צעירים בלבנון. היכולת שלנו כמערכת וכסיירת היא לעטוף את הלוחמים אחרי כל היתקלות".

רס"ן מ' מוסיף זווית אישית ומטלטלת: "יושב כאן מישהו שאח שלו נהרג (מפקד אחת הפלגות שנמצא בשיחה) ומספר על זה. באותו זמן אנחנו שומעים ירי ומבינים שמישהו נפצע. לא סיפרתי על זה לאף אחד, אבל זה סיפור שממחיש מה זה סיירת צנחנים ומה זה עם ישראל. אנחנו נמצאים בלחימה בעוטף ואז מבינים שאח שלו נהרג. הוא לידי ומקבל את הבשורה ואז מתחילים לירות עלינו, אני אומר לך שזה קורה ממש דקות אחרי שאנחנו מבינים מה קרה לאח שלו, וזה עוד בהתחלה ובלי לחשוב יותר מדי. מסתערים קדימה ומנהלים לחימה".

על הלוחמים הצעירים הוא מספר: "הלוחמים שמתגייסים היום הם לוחמים אחרים, רואים את זה בכל דגש בתרגילים, אתה רואה איך הם מדברים זה עם זה מתוך הבנה אמיתית. הם פשוט מבינים את המשמעות. החשש קיים, אבל בסוף זה לא חשש משתק אלא חרדת קודש. בסוף התרגיל הלוחם באמת מבין מה נדרש ממנו. הם רואים את הצוותים - גם אלה שספגו נפגעים וגם אלה שלא. רואים פה גיבוש מטורף וקשר בלתי ניתן להפרדה, והם עוסקים בזה המון".

רס"ן י', שהיה מ"פ הכשרות ב-7 באוקטובר ומונה בהמשך לקצין אג"ם בסיירת, משחזר את רגע פציעתו: "אני פה ארבעה חודשים כמ"פ של פלוגת עורב, ובמלחמה הייתי מ"פ הכשרות בבא"ח, ואז הגעתי לתפקיד קמב"ץ/קצין אג"ם כאן בסיירת. חטפתי רסיסים ברגל. היינו קבוצה של מ"פים מהבא"ח שהתקבצה בשדרות. הייתה היתקלות של סגן מפקד מגלן, ואז לפני שהבנתי מה קורה קיבלתי את מה שקיבלתי. האמת שרס"ן א' פה, ייאמר לזכותו, תרם המון לכך שנשארתי בחיים. לא נערב פוליטיקה, אבל גם נועם תיבון לקח חלק בחילוץ שלי שם". על תקופת השיקום הוא מודה: "את תחילת הלחימה חוויתי כצופה מהצד. תקופה ארוכה שבה אני מכיר אישית את כל מי שנלחם בשטח, אבל בתחושה שלי אני 'יושב ביציע'".

רס"ן א' מתייחס למעברים הבלתי פוסקים בין הגזרות. "ראשית, אנחנו לא מכונות לחימה ולא שכירי חרב. כל המעבריות הזו נשענת על ציונות. בפן המקצועי צריך להגיד שזה מאוד דומה; מול הרבה מהאתגרים שפגשנו בצפון התבססנו על תורות הלחימה והשיטות הקיימות. התאמות עושים לכל גזרה, אבל זה לא משהו מורכב מדי. איפה הכי מורכב? המעבר בין עזה לאיו"ש. זו עבודה אינטנסיבית מאוד בג'נין, אבל אתה יודע שבעזה עדיין יש חטופים וזה אתגר מנטלי לא פשוט".

רס"ן ש' מביא את סיפורו האישי מבוקר 7 באוקטובר. "אני ממש זוכר שב-7 באוקטובר אתה מרגיש שמחפשים אותך ומנסים לצוד אותך, ומהר מאוד הסיירת ניסתה להפוך את המשוואה כך שאנחנו נצוד את האויב. לדעתי החתירה למגע זה מה שמייחד אותנו מיחידות אחרות בצה"ל. אחי הגדול היה מפקד הפלס"ר לפני שש שנים, ומאז אני זוכר כמה הוא אהב את התפקיד ואת היחידה ובדיוק מאותן סיבות. איפה שצריך את היחידה, לשם היא תגיע. התחלתי בקיבוץ רעים, ובאזור שמונה בבוקר היינו במטעים הצפוניים של חולית. כבר בכניסה לשם הייתה לנו היתקלות. הסמג"ד נפצע ראשון, ואז אני ועוד קצין נפגענו, וזו הייתה היתקלות מורכבת. מעבר לסיפור האישי שלי ממה שחוויתי שם, בסוף הסיירת מייצרת תוצאות וקבלות מבצעיות גם בתוך היתקלות כזו, והדרך שבה פועלים היא קריטית. החתירה למגע באה לידי ביטוי בכל מקום שבו פעלנו".

בסיכום 70 שנות מורשת, מפקד הסיירת, סא"ל נ', ממצה את התחושה של כולם במשפט אחד: "אני מרגיש גם על עצמי וגם על כל מי שנמצא כאן מהיום הראשון שכולנו סוחבים את הלחימה הזו על הגב".