כל צד מביט אל הצד השני ורואה שורפי האסמים
הימין רואה טייסי מילואים שהודיעו כי לא יתייצבו, ראש אופוזיציה שהותיר את כיסאו בטקס המשואות ריק, ועכשיו גוש שמוכן להישען על המפלגות הערביות. המרכז והשמאל רואים שר משפטים שאינו מכיר בנשיא העליון, ראש ממשלה שמסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית ומפלגת שלטון שהכריזה שהבחירות נגנבו
עקיבא לם|
תגיות
האווירה בכנסת הייתה חגיגית. עשרות חברי כנסת חדשים התכנסו בהתרגשות במליאה, מוכנים לומר בחרדת קודש שתי מילים: מתחייב אני. כמו חתן שברכיו רועדות רגע לפני שהוא מזכיר את ירושלים ומרים את רגלו הימנית לשבור את הכוס, הם נעמדו בזה אחר זה והצהירו אמונים למדינת ישראל. את האווירה ניפץ באחת ראש הממשלה בנימין נתניהו. נאומו הקודר נשמע כאילו הנבואה שלו, על מה שיקרה אם יפסיד בקלפי, כבר התממשה על ספסלי המליאה.
נתניהו לא רק פוצץ את בלון החגיגה. אף שקרא בדבריו להקים ממשלת אחדות, הוא הוציא את הרוח ממפרשיהם של מי שקראו לכך גם משמאל. הסכנה לדמוקרטיה מממשלת מיעוט, והסכנה לזהות המדינה מממשלה שנשענת על מפלגות לא ציוניות, יהדות התורה ורע"ם כאחד, הן סכנות אמיתיות. אבל במקום להתבשם בכך שהליכוד נותר המפלגה הגדולה, נתניהו מתנהג כמי שמבקש להכריע את התיקו הפוליטי בסבב בחירות נוסף.
כשתוצאות הבחירות מראות במובהק שאף צד לא הכריע את יריבו, אני לא מבין איך הייתי נאיבי כל כך להאמין שיש מחלוקת שנדע להימנע ממנה, אפילו בגיהינום עלי אדמות
מהצד השני, גוש השינוי מוכן לגנוז את מהפכת המשרתים ולהנציח את העוני, הבורות והאוטונומיות החרדיות. במקביל הוא מנרמל ממשלה עם הזרוע הפוליטית של התנועה האיסלאמית. שני אלה מראים גם לתומכי האחדות בימין שייתכן שהרכבת כבר יצאה מהתחנה.
זו התמונה של הפוליטיקה הישראלית מאז 2023. כל צד מביט אל הצד השני ומשוכנע שמולו עומדים שורפי אסמים. הימין רואה טייסי מילואים שהודיעו כי לא יתייצבו, ראש אופוזיציה שהותיר את כיסאו בטקס המשואות ריק, ועכשיו גוש שמוכן להישען על המפלגות הערביות. המרכז והשמאל רואים שר משפטים שאינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון, ראש ממשלה שמסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית למחדל שקרה במשמרתו, ומפלגת שלטון שהכריזה למחרת הבחירות כי הן נגנבו. כל מחנה בטוח שהצד השני כבר חצה את הקו, וכך כל אחד מוצא לעצמו היתר לחצות את הקו הבא. הסנטימנט של שני הצדדים מובן, אבל הפעולות שנובעות ממנו פסולות, ועלולות לכרות את הענף הדק שעליו כולנו יושבים: מדינת ישראל.
בימי ההתנתקות התנהלו כאן אינספור דיונים על סירוב לפקודת הפינוי. שנה אחרי, כתב הפובליציסט יאיר לפיד שהמטרה הייתה ללמד את המתנחלים שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה. המתנחלים, שרובם המכריע הפגין ואז יצא מביתו, למדו את השיעור. למרבה הצער, נדמה שמנהיגינו כולם, ובראשם לפיד עצמו, דילגו עליו.
על אף הקשר העמוק בין עם ישראל לארץ הזו, מעטות הפעמים שבהן היינו ריבונים בה. בימים אלה ממש אנחנו מתקרבים לשבירת שיא היסטורי. הפעמים הקודמות נגמרו כולן בפילוג מבפנים. כשהרומאים צרו על ירושלים, הקנאים שרפו את אסמי התבואה שהיו אמורים להחזיק את העיר שנים, כדי לכפות על העם לצאת לקרב. לרומאים נותר רק להשלים את המלאכה. גם בגטו ורשה התווכחו האי"ל והאצ"י מי יוביל את המרד בנאצים. פעם לא הבנתי איך מצאו היהודים פנאי למחלוקת אפילו תחת תופת הצורר. היום, כשתוצאות הבחירות מראות במובהק שאף צד לא הכריע את יריבו, אני לא מבין איך הייתי נאיבי כל כך להאמין שיש מחלוקת שנדע להימנע ממנה, אפילו בגיהינום עלי אדמות.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.