המאמינים כי היהודים הם האיום

כאשר החזון מתחבר לנכונות להפעיל לחץ על מוסדות הביטחון, הוויכוח מפסיק להיות תיאורטי. לא המחאה היא העניין. לא השלטים, לא הנאומים ולא ההפגנות המותרות בחוק. העניין הוא השימוש בכשירות כוחות הביטחון כאמצעי כפייה פוליטי

רונן איציק|

יש קו המחבר בין מרי אזרחי, הקריאות לאי-התייצבות ב-2023, ההתייצבות לצד הפלסטינים בעימותים ביהודה ושומרון, והשיח הנוכחי על התארגנות שתותיר את המשטרה חסרת אונים ביום הבחירות על ידי קבוצה הקרויה "הגדעונים". בעיניי, זהו קו מסוכן של "'לשעברים" שהשתכנעו כי החזון שלהם חשוב יותר מתקינות המערכות שאמורות להגן על כולנו: אתמול הצבא היה מנוף הלחץ. היום המשטרה. מחר עלולה להיות זו מערכת הבחירות. והמדינה – מצידם שתתפורר.

כמי שחקר את אירועי הסרבנות של 2023, מסקנתי המתוקפת הייתה שיש קשר בין האיום באי-התייצבות לבין תמונת החולשה שסינוואר עשוי היה לזהות בישראל. זו מסקנתי המחקרית, והדבר הזה גובה בזמן אמת, מפי הסמכות הצבאית העליונה - ב־18 ביולי 2023 הזהיר הרמטכ"ל הרצי הלוי בהופעתו בפני ועדת חוץ וביטחון, כי מי שקורא לאי-התייצבות פוגע בצה״ל ובביטחון המדינה.

לא המחאה היא העניין. לא השלטים, לא הנאומים ולא ההפגנות המותרות בחוק. העניין הוא השימוש בכשירות כוחות הביטחון כאמצעי כפייה פוליטי. מי שאומר למדינה שהשירות בה מותנה בכיוון הפוליטי שלה אינו רק מביע עמדה - הוא מבקש להפוך נכס ביטחוני משותף למנוף של מחנה אחד. אסור לטשטש את ההבדל הזה באמצעות המילה "מחאה".

אותו דפוס משתלב באימוץ האתוס הפלסטיני בידי דמויות דוגמת אהוד ברק תפיסה שבה נסיגה מוצגת שוב ושוב כאומץ, מדינה פלסטינית כפתרון המתבקש, וההתנגדות להן כבעיה שיש להתגבר עליה. לזה הוא קרא ב-1999 "שחר של יום חדש", שלאחריו נטבחו כאן אזרחים ברחובות, באוטובוסים, ובקניונים.

זה חייב להיות ברור לכולנו - כאשר החזון מתחבר לנכונות להפעיל לחץ על מוסדות הביטחון, הוויכוח מפסיק להיות תיאורטי.

על הרקע הזה צריך להבין גם את התייצבות אנשי "מפקדים למען ביטחון ישראל" למסיק בדומא, את הסיורים התכופים שרבים מהם מקיימים בשטח על מנת להגן, לא פחות, על הפלסטינים מפני היהודים. ובטח שצריך להבין גם על פי הכנס שבו הציג אהוד ברק במילותיו את הכוונה לחסום את מרחב ספירת קולות הבחירות, על מנת לשבש את יכולת המשטרה – והמטרה – למנוע מאנשי ימין לשבש את הבחירות.

אצל האנשים האלה – היהודים הם האיום, ממשלת ישראל גרועה מהאויב, ומכאן הרשות נתונה. כי מה פירושו של כוח אזרחי שמספר משתתפיו אמור למנוע מהמשטרה לפעול?

בעיניי, זהו היגיון מיליציוני של מחנה המארגן כוח, המחנה מגדיר את הסכנה, והמחנה מחליט מתי סמכות המדינה מפסיקה לחייב. הקריאה "להגן על הדמוקרטיה" אינה מנקה את ההיגיון הזה, היא רק מעניקה לו עטיפה מושכת.

אותו הגיון שראינו ב-2023 של הפעלת לחץ באמצעות השירות הצבאי, עובר כעת לתכנית שהרעיון המבצעי שלה מתבסס על נטרול יכולת המשטרה, ובהמשך סכנה לשיבוש הליך הבחירות כביכול בשם ההגנה עליו. השלב האחרון הוא חשש שיש למנוע, לא עובדה שכבר הוכחה.

המרי הביא לסכנה קיומית ב-2023, ואף אחד לא נתן על זה דין וחשבון, וכעת אנו רואים שוב תכניות זדוניות לשבש את כוחות הביטחון, ואף אחד לא קורא לילד הזה בשמו – פגיעה בביטחון המדינה.

המרי הביא לסכנה קיומית ב-2023, ואף אחד לא נתן על זה דין וחשבון, וכעת אנו רואים שוב תכניות זדוניות לשבש את כוחות הביטחון, ואף אחד לא קורא לילד הזה בשמו – פגיעה בביטחון המדינה

המדינה באמצעות כוחות האכיפה חייבים לבדוק קריאות, לחקור חשדות ולאכוף את החוק בלי להתפעל משמות, מדרגות ומסיסמאות.

מי שאימץ את פלסטין כתחביב וראה בעצמו מתחבר לארגון טרור "אם היה נולד כפלסטיני", הוא מי שמוביל קבוצת אנשים הזויים שהימרו בעבר על ביטחון כולנו, אותם אלה שטענו שההתנתקות טובה לישראל, וסיפרו לנו שהנסיגה מלבנון היא הישג לשנים. הם הובילו לדרדור מובהק בעוצמה הלאומית שלנו ולסכנה חמורה.

אותם חסרי אחריות אינם רשאים להפוך את צה״ל למנוף לחץ, את המשטרה למכשול שצריך לשתק ואת הבחירות להליך שתוקפו תלוי בהסכמתו. המדינה אינה רכושם של מי שמשוכנעים שרק הם יודעים להציל אותה – והפעם אסור לתת להם לסכן אותה שוב.

אל"מ (במיל') ד"ר רונן איציק הוא איש מחקר במדעי החברה, סופר, ומומחה בתחום ביטחון לאומי - צבא, חברה וחינוך