האיום הגדול מכולם
ההסתברת שב-2028 ייבחר בארה"ב נשיא עוין לישראל הולכת וגדלה. המנהיגות הבאה שלנו חייבת לשפר את מעמדנו בקרב האמריקאים, אחרת תהיה כאן טרגדיה לאומית
תגיות
השולחן הלאומי עמוס בסוגיות קריטיות: החזיתות הפתוחות בעזה, לבנון וסוריה; האיראנים ששואפים לנקמה; ההתבדלות החרדית; הקיטוב הפנימי; אובדן שלטון החוק ביו"ש; הסנקציות הבין-לאומיות; ועוד. אין כאן שום "טפל"; הכל "עיקר". ואולם, מעל כל אלה, מזדקר האיום הגדול מכולם: המפולת המדינית של ישראל בעולם כולו, ובעיקר בארה"ב. ההסתברות שבעוד שנתיים יישב בבית הלבן נשיא עוין לישראל איננה נמוכה, והתוצאות עלולות להיות קטסטרופליות.
נדרשת מנהיגות שתעמיד בראש סדר העדיפויות הלאומי את שיקום מעמדנו בעולם, ובעיקר בארה"ב. מיוחסת למזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר האמירה ש"לישראל אין מדיניות חוץ, רק פוליטיקה פנימית". המנהיג הבא חייב לפעול הפוך: לנווט בפוליטיקה הפנימית מתוך בחינה מתמדת כיצד היא תשפיע על מדיניות החוץ.
אין זו בחירה טריוויאלית כיוון שהפוליטיקה מוטה לטובת עיסוק בשאלות הפוליטיות והביטחוניות הפותחות את החדשות. מנהיגות שגרתית עלולה להיסחף בזרם היום-יומי המשברי שאנו חווים זה שנים. הדחוף - מה ייכתב בהסכם הקואליציוני, מי ימונה לאיזה תפקיד, היכן ייפרסו כוחות צה"ל, מי יתמוך באיזה חוק וכו' - עלול לעמעם את העיסוק ההכרחי בחשוב: אובדן הלגיטימיות של ישראל.
הישראלים אינם ערים לעומק הבור שלתוכו נפלה המדינה ולמשמעויות הקשות המתרגשות ובאות. הטרגדיה - למשל, אמברגו נשק אמריקאי על ישראל או ניתוק מהמערכת הבנקאית הבין-לאומית - נוקשת על הדלת הלאומית ומבקשת להיכנס ולהשתלט על חיינו. על ראש הממשלה הבא למנוע זאת ולגייס לשם כך את כל משאביו הפוליטיים. שעון החול התהפך: יש לנו שנתיים שיש לנצל כדי לרכוש את הלגיטימציה שאבדה.
לא הכל תלוי בנו: משקעי עומק של אנטישמיות, שבעבר התחבאו בשוליים הקיצוניים בדעת הקהל במערב, התפרצו אל פני השטח. בעולם אנו חווים חולשה של הליברליזם, ריקון של המרכז מתוכן, רדיקליזציה של השיח, אובדן אמון במוסדות וערעור מתגבר על הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה. כל אלו אינם מבשרים טובות ליהודים ולישראל. ובכל זאת, הרבה תלוי בנו. המצב אינו אבוד: על פי סקר עדכני של CNN - 50% האמריקנים עדיין תומכים בישראל. המנהיגות הבאה שלנו חייבת לפעול כדי לעצור את הדימום בדעת הקהל ולשנות את המגמה. אם נבין שזהו אינטרס-העל שלנו, הפוליטיקה הישראלית תתיישר בדרך שתתמוך בכך.
מהם המהלכים הנגזרים מתעדוף זה? הימין הקיצוני בישראל איננו יכול להיות חלק מהממשלה הבאה. גם אם ייוותר כמיעוט ב"ממשלה ציונית רחבה", עצם שיתופו בהנהגת ישראל יסכל את האפשרות לשיקום מעמדנו. ישראל חייבת להתעשת ולהחזיר לעצמה את השליטה ביהודה ושומרון, גם במחיר התנגשויות עם פורעי החוק היהודים. דרך הפעלת הכוח של צה"ל בזירות השונות חייבת להיות מדודה: אסור לפעול על פי שיקולים טקטיים, גם אם הם ענייניים, אם הם פוגעים במטרה האסטרטגית. יש לחתור במהירות לסגירת החזיתות השונות, תוך כדי ויתור על האשליה של "ניצחון מוחלט" והמרתה בהסדרים מדיניים סבירים. צירוף מפלגת רע"מ לקואליציה יבהיר את השקר שבהכתרת ישראל כמדינת אפרטהייד.
על המנהיגות הבאה של ישראל להוציא אותנו מהפוסט-טראומה שלאחר המלחמה, שלפיה התשובה לכל אתגר היא הפעלת כוח
מעבר לכל אלה: על המנהיגות הבאה של ישראל להוציא אותנו מהפוסט-טראומה שלאחר המלחמה, שלפיה התשובה לכל אתגר היא הפעלת כוח. אומנם הישראלים פנו ימינה, אך המנהיגות חייבת ליישם מדיניות ימין ביטחונית ריאלית; לא נקמנית ולא משיחית.
המסך השחור שירד עלינו ב-7 באוקטובר הסיר לשלוש שנים מעל הפרק כל דיבור על יעד לאומי לבד מניצחון. כמעט כל מפלגות גוש השינוי מתעלמות מאתגר זה, ואינן מציגות חזון מדיני. מנהיגות חדשה חייבת להביט קדימה מתוך רצון למקם את ישראל בתוך תמונת עולם מדינית, בת יישום, בתנאים המתהווים מעבר לאטלנטי. התעלמות מכך היא הימור כבד על עתידנו.
הכותב הוא נשיא JPPI - המכון למדיניות העם היהודי ופרופסור (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.