מה היה אם היו מעירים את ראש הממשלה

נתניהו טוען שלא העירו אותו. ואם היו? אולי האסון היה קטן בהרבה. ואולי הוא היה יותר גרוע. אני לא טוען שאחד מהתרחישים האלה סביר יותר מהאחרים. אני לא יכול לדעת. גם נתניהו לא

פרופסור גיא הוכמן|

דובר לא מעט באחרונה על הריאיון של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"הפטריוטים". על מה שאמר ועל מה שלא, על מה שנשאל ועל מה שלא. אני רוצה להתעכב דווקא על משפט אחד, שחוזר על עצמו לא מעט בזמן האחרון. לא בגלל הצד הפוליטי שלו, אלא בגלל הצד ההתנהגותי.

נתניהו אמר שאילו היו מעירים אותו בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר ומביאים לידיעתו את המידע שהיה אז בידי מערכת הביטחון, הטבח לא היה קורה. יכול להיות, אבל יכול להיות שלא. הבעיה היא שאין לנו שום דרך לדעת.

חז"ל אמרו שמיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. אני לא יודע מה חז"ל חשבו על תינוקות, אבל נדמה לי שלמבוגרים עדיף שלא לקחת על עצמם את תפקיד הנביא.

אפשר לחקור מה קרה. לברר מי ידע, באיזו שעה, איזה מידע היה בידיו, למי הוא עבר, איך פורש, מי קיבל איזו החלטה ומי נכשל בתפקידו. גם השאלה אם היה צריך להעיר את ראש הממשלה, ומי היה צריך לעשות זאת, היא שאלה לגיטימית, ויש לענות עליה. בשביל זה יש מסמכים, הקלטות, עדויות ופרוטוקולים.

אבל אין פרוטוקול של מה שלא קרה. אין מסמך שמתעד מה נתניהו היה חושב אילו העירו אותו או הקלטה של ההוראות שהיה נותן. אין דרך לדעת כיצד הן היו מתפרשות, באיזו מהירות הן היו מתבצעות, מה היה מספיק להשתנות עד 6:29, וכיצד חמאס היה מגיב אילו היה מזהה שינוי בהיערכות הישראלית.

ובוודאי שאין דרך לדעת שהתוצאה הסופית הייתה בהכרח טובה יותר.

זה נשמע מוזר, כי בדיעבד הסיפור כמעט כותב את עצמו. היו סימנים. אילו המידע היה מגיע לראש הממשלה, הוא היה מבין שמדובר במתקפה. הוא היה מקפיץ את הצבא. הכוחות היו נערכים. המחבלים היו נתקלים בהם. הטבח היה נמנע.

שרשרת אירועים יפה. הגיונית. אפילו משכנעת.

רק שכל חלק בה הוא השערה.

אנחנו טובים מאוד בבניית סיפור אחד, ופחות טובים בלדמיין את מה שמסביב. כשאנחנו בונים תוכנית, אנחנו מתמקדים בסיפור המרכזי: מה נעשה, מה יקרה אחר כך, ואיך הפעולות שלנו יביאו לתוצאה הרצויה. מה שנשאר בחוץ הוא שלל הדרכים שבהן הכול יכול להשתבש. אדם מתכנן ואלוהים צוחק. בקבלת החלטות זה נקרא "כשל התכנון", ובגללו כל שלט בכבישי ישראל מציג תאריך סיום שכבר עבר מזמן, שיפוצים עולים יותר מהתקציב, והסטודנטים שלי בטוחים שהמאמר יהיה מוכן עד יום ראשון. זה לא טיפשות. ככה המוח שלנו עובד.

וכשאנחנו מסתכלים אחורה, הנטייה הזאת אינה נעלמת. היא מקבלת צורה אחרת – חוכמה בדיעבד. אחרי שאנחנו יודעים שהטבח התרחש, המידע שהצטבר בלילה שלפניו נשפט אחרת לגמרי. כל סימן מקבל פתאום משמעות. נקודות שנראו מפוזרות מתחברות לקו. מה שלא היה ברור בזמן אמת נראה פתאום מודגש בטוש זוהר.

אחרי שהתוצאה ידועה, קשה לנו לשחזר את מצב הידע שהיה לפני שהיא התרחשה. אנחנו לא רק חושבים "עכשיו אני מבין מה קרה"; אנחנו בטוחים שהכתובת הייתה על הקיר. לכן אי אפשר להשתמש במה שאנחנו יודעים ב־2026 כדי לדעת מה מישהו היה עושה אחרת בארבע בבוקר ב-7 באוקטובר 2023.

כי אפילו אם נתניהו אכן היה מעריך שהולכת להיות מתקפה והיה מקפיץ את כל הגזרה, לא בטוח שהטבח היה נמנע. אולי הייתה מתקבלת החלטה על העלאת כוננות מוגבלת, שלא הייתה מספיקה. אולי חמאס היה מזהה שמשהו נחשף ומקדים את המתקפה או משנה את נקודות החדירה. אולי כוחות היו מוזזים למקום אחד ומשאירים מקום אחר חשוף.

אולי האסון היה קטן בהרבה. ואולי הוא היה יותר גרוע. אני לא טוען שאחד מהתרחישים האלה סביר יותר מהאחרים. אני לא יכול לדעת. גם נתניהו לא.

ולכן הטענה שלו היא קפיצה לוגית. "אילו היו מעירים אותי, הייתי פועל אחרת" – בהחלט אפשרי. נתניהו מכיר את עצמו טוב ממני. אבל מכאן לא נובע "ולכן הטבח לא היה קורה". בין שתי הטענות מסתתר עולם שלם של אי-ודאות.

הלוואי שבשנה החדשה יהיו לנו פחות אנשים שיודעים בוודאות מה היה אם..., ויותר אנשים שמוכנים לומר את המילים שמנהיגים, פרשנים, וגם אנחנו עצמנו, מתקשים לפעמים לומר: אני לא יודע, אבל האחריות עדיין שלי

אז בשביל לצקת ודאות, אנחנו משתמשים בהטיות לטובת העצמי. כשדברים מצליחים, קל לנו לראות את התרומה שלנו. כשדברים נכשלים, הרבה יותר קל לזהות את הנסיבות, את האנשים האחרים ואת המידע שלא הגיע אלינו בזמן. בדמיון שלנו זה עובד באופן כמעט מושלם: מה שקרה בפועל קרה משום שלא העירו אותי. מה שהיה קורה אילו העירו אותי היה טוב יותר, משום שאני הייתי נכנס לתמונה.

ההטיות האלה מתעצמות בקרב אנשים בעמדות כוח, שנוטים גם לסבול מביטחון יתר ואשליית שליטה: התחושה שיש להם השפעה גדולה יותר על התוצאות מכפי שיש להם באמת. זה לא ייחודי לנתניהו, לימין או לפוליטיקאים. זו נטייה אנושית. אבל ככל שאדם מחזיק יותר כוח ומקבל יותר החלטות, המחיר האפשרי שלה גדל.

וזה לא משנה מה כתוב בפרוטוקולים, או איזו ועדת חקירה צריכה לבדוק את 7 באוקטובר. כי שום ועדה, אובייקטיבית או מוטה, ממלכתית או ממשלתית, לא יכולה לענות על השאלה מה היה קורה אילו העירו את נתניהו.

ועדת חקירה יכולה לחקור את ההיסטוריה. היא לא יכולה לחקור היסטוריה חלופית.

אנחנו נכנסים לראש השנה, תחילתם של ימי הדין וחשבון הנפש. חשבון נפש אינו שכתוב של הסיפור כך שבכל הצלחה אנחנו הגיבורים ובכל כישלון מישהו אחר מנע מאיתנו להציל את המצב. הוא היכולת להפריד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו רוצים. בין מה שעשינו לבין מה שאנחנו מספרים לעצמנו שהיינו עושים. בין אחריות לבין נבואה.

את 7 באוקטובר חייבים לחקור עד הסוף. לא כדי לדעת מה היה קורה בעולם שלא התקיים, אלא כדי להבין מה קרה באמת, ולנסות לקבל החלטות טובות יותר בעולם שעוד לא הגיע.

לגבי העבר החלופי אין לנו אלא סיפורים. לגבי השנה הבאה עדיין יש לנו בחירה. הלוואי שבשנה החדשה יהיו לנו פחות אנשים שיודעים בוודאות מה היה אם..., ויותר אנשים שמוכנים לומר את המילים שמנהיגים, פרשנים, וגם אנחנו עצמנו, מתקשים לפעמים לומר: אני לא יודע, אבל האחריות עדיין שלי.

שנה טובה.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן