פיגוע נגד היהלום שבכתר הנורמליזציה

FLY DUBAI, שמפעילה את אחד מקווי הטיסה העמוסים ביותר מישראל ואליה, עשר טיסות ביום, מייצגת את האלטרנטיבה. מדינת ישראל ומדינה ערבית, ביחסים שלפני שנים לא רבות היינו יכולים רק לחלום עליהם

תגיות

זו לא עוד חברת תעופה, וזה לא עוד קו טיסה. FLY DUBAI, שמפעילה את אחד מקווי הטיסה העמוסים ביותר מישראל ואליה, עשר טיסות ביום, מייצגת את האלטרנטיבה. מדינת ישראל ומדינה ערבית, ביחסים שלפני שנים לא רבות היינו יכולים רק לחלום עליהם. מצב המלחמה, מאז 7 באוקטובר, לא שינה שום דבר, והעימות עם איראן רק חיזק את היחסים בין המדינות.

בפעם הראשונה שהגעתי לדובאי, לפני שהקווים הישירים החלו לפעול, ולפני שהישראלים הציפו את איחוד האמירויות, נקלעתי לשוק המרכזי. לנגד עיניי נגלה מחזה מדהים: דגל ישראל ענק בכניסה לשוק. הייתי צריך לצבוט את עצמי. אני במדינה ערבית?

כשהתקרבתי, התברר שמדובר בדגל שעשוי כולו מפירות. משום שעוד לפני טיסות הנוסעים, החלו טיסות של אגרסקו, והאמירתים התגאו בשוק עמוס בתוצרת חקלאית טרייה מישראל. גם עם מצרים התחיל השלום עם קבלת פנים נעימה בשוק אל–חלילי. ההמשך ידוע. ישראלי שמבקר שם היום מסכן את חייו. באיחוד האמירויות זה שונה. היחסים הטובים נמשכים. במובנים רבים אפילו מתחזקים. והקו העמוס לדובאי הוא אחד הסמלים הבולטים ליחסים הללו.

מי שניסה לבצע פיגוע, ניסה לפגוע ביהלום שבכתר הנורמליזציה. ניסיון להפוך את היחסים הללו לאחד האסונות הקשים ביותר בתולדות התעופה ובין ישראל לעולם הערבי

כך שמי שניסה לבצע פיגוע, ניסה למעשה לפגוע ביהלום שבכתר הנורמליזציה. הרי קו התעופה לדובאי הוא לא עוד מסלול יחסים חסוי, כפי שיש עם מדינות ערביות אחרות, כולל כאלה שמשמיעות הצהרות עוינות ללא הפסקה. מדובר במסלול יחסים גלוי וידוע. ישראלים אולי צריכים להסתיר את זהותם במדינות ערביות רבות. לא באיחוד האמירויות.

הפיגוע היה אמור להפוך את היחסים הללו לאחד האסונות הקשים ביותר בתולדות התעופה בכלל והיחסים בין ישראל לעולם הערבי בפרט. זה לא קרה, ככל הנראה, גם בזכות תושייה של ישראלים על אותה טיסה דרמטית, שהבינו מהר מאוד מה מתרחש בתא הטייס. הפרטים עוד יתבררו. אבל נדמה שבזכותם, או גם בזכותם, נמנע מגה־אסון.

היחסים עם איחוד האמירויות הם אלטרנטיבה. הנה לנו מדינה ערבית, מוסלמית, שגילויי השנאה לישראלים או יהודים, ככל שיש כאלה, הם אפסיים לעומת גילויים דומים במדינות מערביות.

בביקור הראשון שלי שם ראיתי יהודי עם כיפה. מה אתה עושה בדובאי, שאלתי, ואיך זה להסתובב עם כיפה במדינה מוסלמית? אני עובד בסניף מקומי של בנק בינלאומי, הוא ענה לי, והוסיף: בפריז שבה גרתי השתדלתי להסתיר את הכיפה. כאן, לעומת זאת, אני זוכה לברכת שלום מהרבה אנשים שאני לא מכיר. גילויי עוינות? אף פעם לא.

צריך לומר גם את מה שאמור להיות מובן מאליו. מוסלמים הם לא איסלאמיסטים. לא כולם וכנראה לא רובם. נכון שבמצרים ובירדן, למרות יחסי השלום, נמשכת ההסתה נגד ישראל. ונכון שמוסלמים רבים מדיי באירופה הם איסלאמיסטים. ודווקא משום כך איחוד האמירויות, עם חינוך לסבלנות, מציגה את האלטרנטיבה ליחסים של כבוד הדדי בין יהודים למוסלמים. וגם אם מדובר רק באי של נורמליות בתוך ים של עוינות – בדיוק את האי הזה רצה המפגע להרוס.

למה זה קרה דווקא עכשיו? יגאל כרמון, ראש מכון ממר"י לחקר המזרח התיכון, טרח להזכיר שאיראן איימה שאם מטוסיה לא יוכלו לטוס, אז גם מטוסים אחרים לא יטוסו. כך שלהערכתו, מה שקרה אתמול היה מימוש של האיום.

מדובר, מבהיר כרמון, באירוע בסדר גודל של עילה למלחמה. אלא שגם אם מישהו בישראל יודע משהו – הוא לא יאמר זאת, משום שבשלב הזה, ארה"ב לא רוצה לחדש את העימות עם איראן.

הפעם הסתיים האירוע בזכות תושייה של ישראלים בודדים שתוך לקיחת סיכון, הצילו 180 נוסעים. וגם, ככל הנראה, הצליחו למנוע תגובה ישראלית שהייתה עלולה להוביל את האזור לעימות אלים נוסף ומדמם.