"גיהנום עלי אדמות": הרופא היחיד בכפר עזה | פרק מיוחד ל-7 באוקטובר

ב-6:30 הוקפץ סרן ד"ר ב', רופא גדוד רותם בגבעתי, מרמת הגולן לעוטף, ועד 9 באוקטובר היה הרופא היחיד בכפר עזה. הוא טיפל שם בכ-25 פצועים, אזרחים וחיילים, תחת אש. שלוש שנים אחרי, הוא מכשיר את הרופאים הלוחמים של צה"ל, אבל מעיד שהפצע עדיין לא הגליד. בפרק מיוחד לציון שלוש שנים לטבח, הוא משחזר את ההחלטות הקשות שנאלץ לקבל בזמן אמת ומספר מה הוא מלמד היום את מי שיעמדו במקומו

תגיות

האזינו לכותרת – פודקאסט החדשות היומי של ynet. והפעם: על הסיפור המטלטל של סרן ד"ר ב', הרופא היחיד בכפר עזה.

"ב-7 באוקטובר הייתי ברמת הגולן, הייתי שנה בתפקיד. קיבלנו טלפון ב-6:30. אף אחד לא הבין כלום, רק שיש אירוע מאוד גדול בדרום. אחרי כמה הכנות, בערך ב-7:00 יצאנו דרומה. לא היה לנו מושג לאן אנחנו באים, אין לנו תמונת מצב. ככל שהתקרבנו התחילו נפילות ושריפות סביבנו. כשהגענו לאזור קיבלנו הוראה להגיע לשטחי הכינוס בקיבוץ דורות. הגענו בערך ב-10:00, ומהר מאוד המשכנו משם לשדרות. כבר אז התחלנו לראות דברים מחוץ לאוטובוס - ריח חריף של עשן, הכל עולה באש, הרבה אזעקות. בכניסה לשדרות התחלנו להבין מול מה אנחנו מתמודדים", מספר סרן ד"ר ב', רמ"ד רופאים בבית הספר לרפואה צבאית ומפקד קורס רופאים.

"איך שירדתי מהאוטובוס ראיתי גופה של אופנוען, כנראה ירוי בראש. הבניינים היו מרוססים מירי, מכוניות שרופות עם אנשים בתוכן, גופות של נשים מבוגרות על המדרכה ליד תחנת אוטובוס. הגענו לגיהנום עלי אדמות. העולם התהפך. שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. אין לך שליטה על מה שקורה. עשיתי טעויות וקיבלתי החלטות שגויות, אבל אי אפשר להתכונן לזה. מהר מאוד הודיעו לנו שאנחנו צריכים להתקדם משם לכפר עזה. אנחנו מכירים טוב את האזור כי תפסנו שם קו.

"אי אפשר לתאר מה היה שם. גיהנום. לא מציאותי. היו שם עשרות של גופות ושל אנשים שהיו צריכים טיפול. הזוועות הקשות היו בתוך הקיבוץ, אבל לאורך כל הדרך רואים כל מיני מראות קשים - גופות במכוניות, ריח של בשר שרוף. כבר בשער הצהוב של הקיבוץ, בכניסה, התחלתי לטפל באנשים.

"ניגשה אליי משפחה, זיהיתי שהם עם כוויות קשות, האמא דיממה מהמצח. היא ניגשה אליי, סיפרה לי שהיא רופאה, שמחבל פוצץ בלון גז. היא סיפרה שהיא התחילה לטפל בבת שלה אבל היא ביקשה שאמשיך את הטיפול. תוך כדי התחיל ירי לעברנו. הובלנו אותם לתעלה. היה ברור לי שהאמא במצב הכי קשה, אבל היא לא הייתה מוכנה שאני אטפל בה לפני הבת שלה. שם הייתה ההחלטה הקשה הראשונה שקיבלתי. הם היו חייבים להגיע לבית החולים. החלטנו לתת להם משככי כאבים, ולנסות להדוף את המחבלים שירו לעברנו. בסוף הם הצליחו להגיע לבית החולים והם שרדו.

"הפצע לא הגליד. הוא לא נסגר. אנחנו חיים את זה כל הזמן. בשבוע שעבר הייתי בחתונה של חבר טוב ששירת איתי בגבעתי ונפצע איתי בעזה, ואחד האורחים בחתונה היה מ"פ שטיפלתי בו בכפר עזה. אתה כל הזמן הולך סביב זה ואתה כל הזמן חי את זה. זה כמו פסיפס בלתי נגמר של אינסוף סיפורים קטנים מאותו יום. אני עדיין שם. עברו הרבה דברים ואני מנסה לתעל את זה למקומות חיוביים אבל אין ספק שאני עוד שם. יש הרבה דברים שמפעילים - ריחות, צלילים. אני משתדל לא לשהות בזה ולעבוד על זה".