הזכות לחיות, החובה לשאול

בעם הנפלא הזה יש תעצומות נפש וחוסן שאין בשום עם אחר בעולם. זהו עם שקם מן העפר, ובמעשי גבורה עילאיים הציל את עצמו. אין לי ספק שבעם הזה ישנן מנהיגות ומנהיגים, אנשי יושרה ונקיי כפיים, שידעו לחקור את אשר אירע ללא משוא פנים, ולהציג לעם את האמת שהוא כה ראוי לה 

תגיות

מאז 7 באוקטובר, בכל פעם שאני נחשפת לסיפורי הטבח והזוועה, לוקח לי זמן לחזור ולנשום. בכל פעם שעוד פיסת מידע נחשפת אל תוך המציאות היומיומית שלנו, נשימתי נעתקת.

באותה שבת הייתי באשקלון. ישבתי בממ"ד עם בתי ליאב בקומה השישית, ורעדתי מפחד. התמונות היו דמיוניות; ראינו אותן בעיניים, שמענו את זעקות השבר, הבנו – ולא הבנו – את גודל הזוועה. המחשבות לא הפסיקו לרוץ, והמוח סירב לקלוט שמה שמעסיק אותי הוא איך להציל את חיי שלי, אבל יותר מכך – את חיי בתי.

המסקנה המזעזעת הייתה שאם אשמע מחבלים בדלת, אזרוק אותה מהחלון בקומה השישית ואקפוץ לצידה. כן, זו המחשבה שעברה לי בראש.

מאז, המחשבה שזכינו בחיים מלווה אותי בכל דקה, ואיתה תחושת האחריות. האחריות לא לשכוח, לא לטייח ולא להדחיק את שקרה; אלא להפך – להמשיך ללמוד ולדלות כל פיסת מידע, כל תמונה, כל זעקה לעזרה. האחריות לוודא מה קרה שם בחקירה עמוקה ויסודית, ולהבטיח שזה לא יחזור לעולם.

הסכנה שהאירוע הזה יהפוך לחלק משיח פוליטי של חיפוש אשמים בין פוליטיקאים לאנשי שירותי הביטחון, מערערת לגמרי את מה שמחויב המציאות: החובה לדעת מה באמת קרה, איך זה קרה, והאם כולנו עושים הכול כדי שזה לא יקרה שוב.

הדיון והוויכוח סביב החשיפות התקשורתיות, כשכל צד מתבצר בצדקת דרכו, הם בדיוק מה שאנחנו לא צריכים. אנחנו לא צריכים שיח שבו יש יותר עמדות מעובדות, יותר ספינים מאמת, ויותר פייק ניוז מחקר האמת.

בצל הכאב העצום, אנחנו חייבים להתעלות.

כחלק מחובתה של המדינה כלפי מי ששילמו בחייהם שנקטעו באכזריות, וכלפי מי שהשאירו שם את גופם ואת נשמתם ביום הנורא ההוא – חובה עלינו למנות ועדת חקירה.

בעם הנפלא הזה יש תעצומות נפש וחוסן שאין בשום עם אחר בעולם. זהו עם שקם מן העפר, ובמעשי גבורה עילאיים הציל את עצמו. אין לי ספק שבעם הזה ישנן מנהיגות ומנהיגים, אנשי יושרה ונקיי כפיים, שידעו לחקור את אשר אירע ללא משוא פנים, ולהציג לעם את האמת שהוא כה ראוי לה.