דרושים לנו עוד מנהיגים כמו גנץ
גנץ המחיש פעם אחר פעם כי מנהיגות אמיתית נבחנת בנכונות לשאת בעול, לא בהתחמקות ממנו. בתוך שיח ציבורי אלים ומשתלח, כוחו המובהק התגלה דווקא בריסון העצמי. החלטתו לעצור בעת הזו אינה משום ויתור או הרמת ידיים, אלא חוליה נוספת בשרשרת האחריות הלאומית והדוגמה האישית שהנחו את דרכו מעולם
בני לאו|
תגיות
ההיכרות שלי עם בני גנץ התחילה סביב שולחן הלימוד. מפגשנו הראשון, לפני למעלה מעשור בחוג התנ"ך של מיזם 929 ברחובות, חשף בפניי אדם שגם בימיו כרמטכ"ל ידע לבלום את מרוץ השגרה התובעני כדי לעגן את רוחו בלימוד שורשי, במנת עומק של תרבות, מוסר וערכים. מאותו מפגש צמחה חברות אמיצה המלווה בשיחות נפש לאורך השנים: דיאלוג מתמיד בין המישור האישי ללאומי, על פניה של היהדות הריבונית, על ציונות בת-ימינו, ועל האתגר המתמיד של חברה ישראלית המבקשת תיקון.
אני זוכר היטב את השעות הארוכות בצריף צנוע על חוף ימה של יפו, ברגעי ההכרעה לקראת כניסתו לזירה הפוליטית. בני לא תר אחר שררה ולא חיפש כיבודים. לנגד עיניו עמדה דמותה של אמו, ששרדה את תופת מחנות הריכוז ועלתה ארצה מתוך אמונה יוקדת בתקומת עמה. הוא הביט בילדיו ובבני דורם, ומיאן להשלים עם מרחב ציבורי הנגוע בציניות, בכוחניות ובשחיקת הממלכתיות. הייתה שם אולי תמימות אצילית – תולדה של אמונה בלתי מתפשרת בטוב שבאדם – אך דווקא מתוך המטען הזה, כיהודי, כציוני וכמפקד הוא יצא לשליחותו.
בצמתי ההכרעה הדרמטיים ביותר של השנים האחרונות, ניכרה מנהיגותו המוסרית. ראיתי מנהיג בעל קשב עמוק ויוצא דופן, המחפש תמיד עוגן ערכי להחלטות כבדות משקל. טבוע בו קוד הפעלה של לוחם: הדחף להתייצב בחזית ולהטות שכם מתחת לאלונקה בשעות חירום, גם כאשר המחיר האישי והסיכון הפוליטי ברורים וגלויים. כך היה בהחלטתו להיכנס לממשלת הקורונה כדי למנוע כאוס שלטוני, וכך בהתייצבותו המיידית בממשלת החירום בשבעה באוקטובר – שתי החלטות, וכמוהן גם היציאה מקבינט המלחמה, שנבעו מאותו מצפן פנימי: התגייסות טוטאלית כשהבית בוער, וסירוב להישאר כשתחשיבים פוליטיים צרים החלו להסיט את הדרך מהיעדים הלאומיים.
מתוך אותו מצפן בדיוק הוא הוביל את מתווה החטופים הראשון, תחת הצו המוסרי לפיו "אין ספק מוציא מידי ודאי". כך נהג גם כשהוביל את רפורמת "נפש אחת": עבורו לא היה מדובר בעוד החלטת ממשלה תקציבית, אלא בפירעון חוב מוסרי וקדוש של מפקד לפצועי הקרב ולהלומי הנפש ששילמו בגופם ובנפשם למען המדינה. גנץ המחיש פעם אחר פעם כי מנהיגות אמיתית נבחנת בנכונות לשאת בעול, לא בהתחמקות ממנו.
האיפוק המוסרי שלו הפך אותו לא פעם למטרה נוחה לחִצי ביקורת מצד אלה המקדשים את הרעש על פני המעשה. אך הוא המשיך בדרכו
בתוך שיח ציבורי אלים ומשתלח, כוחו המובהק התגלה דווקא בריסון העצמי. הוא סירב בעקביות להיגרר למדמנת ההכפשות, להפיץ שנאה או לאמץ את שפת הכוחנות הצינית. האיפוק המוסרי שלו הפך אותו לא פעם למטרה נוחה לחִצי ביקורת מצד אלה המקדשים את הרעש על פני המעשה. אך הוא המשיך בדרכו, בקומה זקופה של מי שבא לשרת בענווה ולא להשתרר.
החלטתו לעצור בעת הזו אינה משום ויתור או הרמת ידיים, אלא חוליה נוספת בשרשרת האחריות הלאומית והדוגמה האישית שהנחו את דרכו מעולם. שליחותו בציבוריות הישראלית רחוקה מלהסתיים. דווקא עתה, מתוך השבר, השסע והחיפוש אחר כיוון, נחוצה שוב מנהיגות כמותו בשורה הראשונה: מנהיגות המגביהה את קומת האומה ומחברת אותנו מחדש למסד היהודי, הציוני והערכי, למען הדורות הבאים.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.