לפתוח את המועדון

שום גוש לא מגיע ל-61. נהירת המגזר הערבי לקלפיות הטתה את הכף לעבר מחוזות שלא הכרנו, והימין, שהיה בטוח בניצחון, מוצא את עצמו מול חומה. תיקו. לפני שנצלול למספרים, כדאי להסתכל על מה שקבע אותם עוד לפני שנפתחה הקלפי הראשונה: אחוז החסימה.

הוא זה ששירטט את מפת המערכה. האופוזיציה התארגנה בצורה מופתית. שתי רשימות ערביות דירבנו את מצביעיהן לצאת בהמונים, וארבע מפלגות חילקו ביניהן את הגוש בחדות. יאיר גולן לקח את מי שמוכן להגדיר את עצמו שמאל, איזנקוט את מצביעי גנץ, בנט את מצביעי לפיד, וליברמן נשאר עם ליברמן. כולן רחוקות שנות אור מהסף, כי הסף לא השאיר להן ברירה. בני גנץ החליט עם חברי רשימתו לא להתמודד בכלל, מחשש שלא יעבור.

בימין לא היה שקט. לשתי השותפות האנטי-ציוניות (כן, אני יודע שיהדות התורה כוללת כמה סיעות, אין זה המקום להאריך) הצטרפה צלע אופוזיציונית מבית, בדמות הציבור החרדי. לליכוד, לעוצמה יהודית ולציונות הדתית קמו חלופות, עמך ישראל ונעם, שרצו עד הסוף. בגוש השלישי, זה שמבקש לגנוז את החרמות ולהקים ממשלת אחדות, התמודדו עד הסוף המילואימניקים, הכלכלית וישראל תחילה (המפלגה החדשה עם השם המוצלח ביותר). ומול כולן נשמע אותו נימוק: חבל על הקול.

עכשיו הביטו בראשי המפלגות. בנימין נתניהו בן 78, ונמצא בפוליטיקה כמעט ארבעה עשורים. דרעי וליברמן איתנו מאז שנות התשעים. בנט ולפיד כבר עשור וחצי כמעט אחים, ואיזנקוט וגולן משרתים את הציבור הישראלי עשרות שנים. אין חידוש. ולא שלא ניסו. אחרי 7 באוקטובר קמו התארגנויות רבות: תיקון 24 שהפכה ל"אל הדגל", הרבעון הרביעי, עלינו, מאמינים ועוד. כולן רצו למחות על הדרך שבה הגענו לאסון, על ההתנהלות ביום עצמו ועל הדרך שבה יצאנו ממנו. כולן, למעט וינטר, לא הצליחו להגיש רשימה לכנסת. גם כאלה שהיו מנוסים ונפלטו בעבר מהמערכת, פרשו עוד לפני יום הבוחר. למה? כי אחוז החסימה גבוה מדי.

במערכת הבחירות הקודמת, יאיר לפיד ספג בשמאל ביקורת על כך שקמפיין המפלגה הגדולה הוריד את מרצ ביגון שאולה. החודש וינטר ספג ביקורת על כך שהוא "שורף קולות". מצביעיו ראו, שמעו והחליטו בכל זאת לשים ך' סופית בקלפי, כי החלופות לא נראות להם. ומה יקרה לקולות האלה? הם ילכו לפח, יחד עם הקולות של כל מי שרצה משהו אחר.

בינואר 2025 נפתחה חלופה רצינית. עידן רול, שהתפכח מהרעיונות שבהם דבק עד לאסון, הציע להוריד את אחוז החסימה ולרענן את המערכת. כחבר במפלגת יש עתיד הבין שמלפיד לא תבוא הישועה, ויצא לדרך עצמאית. הקואליציה לא מיהרה לאמץ את ההצעה. היא ייבשה אותה, כדי להגיע ליום הבוחר ולטעון בדיוק את מה שטענה בשבועות האחרונים: המתחרים החדשים לא עוברים את החסימה. כך לא מתנהלת תחרות רעיונות בריאה. כך מתנהל קרטל.

מי שחושש מגורמים אנטי-ציוניים צריך דווקא לרצות סף נמוך יותר. כך יכולות לקום חלופות ציוניות שמשלימות קואליציה בלי להזדקק להם. התיקו הזה הוא הקיר שאליו הגענו

מגיני הסף יגידו: יציבות. אבל מאז שהועלה אחוז החסימה ב-2014, ידענו חמש מערכות בחירות בפחות מארבע שנים. יציבות זה לא הביא. מי שחושש מגורמים אנטי-ציוניים צריך דווקא לרצות סף נמוך יותר. כך יכולות לקום חלופות ציוניות שמשלימות קואליציה בלי להזדקק להם. התיקו הזה הוא הקיר שאליו הגענו. הוא יוכרע בהפרת הבטחות רבתי, בהישענות על גורמים אנטי-ציוניים, או בשניהם יחד. רגע לפני שהכנסת החדשה מתפזרת שוב, כדאי לעצור, להסיר משקולת כבדה משיקול דעתו של הבוחר ולקבל את שם הספר שכתב עידן: “לפתוח את המועדון”.