הישראליות שתפסו את המפלצת מיער בולון

ב-13 באוקטובר 1963 הייתה צפיפות במכולת של שמואל פיינר ברחוב רמז בגבעתיים. ולא כי אנשים הגיעו לקניות. שכנים, מכרים וידידים הגיעו לשמוע על ההרפתקה של בינה, הבת של בעל המכולת. היא וחברתה אורה יושע, שתיהן בנות 20, חזרו באותו בוקר מאירופה. כשבועיים לפני כן הן היו בכותרות בכל צרפת. התמונות והשמות שלהן שודרו ברדיו ובטלוויזיה, והעיתונים הצרפתיים כתבו על "שתי חיילות ישראליות" שהביאו למעצר של פושע שכל המשטרה חיפשה.

הסיפור התחיל חודש קודם, כשבינה פיינר ואורה יושע ואני, שתי חברות מילדות, סיימנו את שירותן הצבאי והחליטו לערוך מסע הרפתקאות ברחבי בריטניה, צרפת ושווייץ.

הן הפליגו לבריטניה באונייה צרפתית ועבדו שבוע כמתנדבות במחנה נוער ממזרח ללונדון, עם בני נוער מבריטניה ומסקוטלנד. אחר כך יצאו בטרמפים לסקוטלנד. העובדה שבאותו הזמן ובאותו איזור אירע מקרה אכזרי של רצח, כאשר בחור צעיר רצח טרמפיסטית שנסעה במכוניתו לא הרתיעה אותן. הן חצו את התעלה במעבורת והגיעו לצרפת, שוב בטרמפים.

באותו קיץ חיפשה משטרת צרפת אדם שהעיתונות קראה לו "המפלצת מיער בולון". לפי הכתבות מהתקופה הוא נהג להציע טרמפים לנערות צעירות, בדרך כלל תיירות. באמצע הנסיעה היה מוצא תירוץ לרדת מהכביש הראשי ו"לקצר את הדרך" דרך היער. במקום שומם הוא תקף את הנוסעות. הן, מצידן, באופן מובן לחלוטין היו מבינות את הסכנה ונמלטות, תוך שהן משאירות מאחור את כל החפצים שלהן. וזאת בדיוק הייתה מטרת השודד, שהיה לוקח את השלל ונעלם. לרוב הוא חיפש לאסוף תיירות, ובמשך החודשים שבהם פעל, הוא שדד בהצלחה כ-20 תיירות צעירות מנורבגיה, מגרמניה, מאנגליה ומארצות הברית. אף אחת מהן לא הצליחה לעזור למשטרה למצוא אותו. השוטרים ידעו רק שהם מחפשים את בעל מכונית ה"דופין" הכחולה.

"בצרפת עושים אהבה"

פיינר ויהושע בילו בפריז שלושה ימים והחליטו להמשיך לליון, לז'נבה ולשווייץ. אומנם בפריז הזהירו אותן מנסיעה בטרמפים, אבל הן לא התייחסנו לדבר ברצינות. שברולט אחת הסיעה אותן אל מחוץ למרכז פריז. שם לצד הכביש הן עמדו וניסו לתפוס את הטרמפ הבא, עם תרמילי הגב ועם תיק צד שבו היו כל המסמכים: הדרכונים, הכרטיסים לאונייה חזרה והכסף.

אז עצרה לידן דופין כחולה. הנהג היה גבוה, חבש כובע קסקט ולבש בגדי עבודה מלוכלכים, והציע להן טרמפ "באדיבות רבה". אורה ישבה מאחור ובינה ליד הנהג. אבל מהר מאוד הנסיעה הפסיקה להיות רגועה. הנהג טען שבכביש הראשי יש עבודות ונסע לתוך היער. שם הוא עצר פתאום, פנה לבינה ושלח אליה ידיים כדי לחבק אותה ואמר: "בצרפת עושים אהבה". בינה שנבהלה עד מוות, נזכרה בסיפורים על נערות שנסעו בטרמפים ונרצחו, פרצה בצעקה וביחד עם אורה פתחו את הדלתות וברחו מהרכב.

השתיים ברחו, והנהג שכלל לא ניסה לעצור אותן, פשוט נסע משם עם כל החפצים שלהן. כשהמכונית התרחקה, אורה הסתכלה על לוחית הרישוי. אבל זה לא עזר להן באותו רגע. הן נשארו באמצע היער בלי דרכונים, בלי כסף ואפילו בלי מסרק. הן ישבו על האדמה ובכו. "הרגשנו שהעולם נחרב עלינו", סיפרו אחר כך.

אדם שעבר על אופניים לקח אותן לכפר קרוב, וראש הכפר הזעיק משטרה. בתחנה אורה מסרה את מספר הרכב, אבל ראש מחלקת החקירות הפליליות לא האמין לה. המספר היה שייך לאזור אחר של צרפת. אורה עמדה בתוקף על גרסתה ולבסוף התברר שצדקה. אנשי הכפר אירחו אותן ללילה. בבוקר ראש הכפר נתן להן קצת כסף, והן נסעו לשגרירות ישראל בפריז.

מה קרה בשגרירות? תלוי את מי שואלים. מיד אחרי התקרית סיפר הקונסול הישראלי בפריז, לוי לוקר, שהקונסוליה הלוותה להן "קצת כסף עד יעבור זעם" וביקשה מחברת הספנות העתקים של הכרטיסים. בראיונות של השתיים אחרי שחזרו לארץ זה נשמע קצת אחרת. הן סיפרו שבשגרירות קיבלו אותן "באדישות מוחלטת". הפקידים הציעו להן לשלוח מברק להורים ולבקש כסף, והן סירבו. כשביקשו מהקונסול כסף כדי להגיע למארסיי ולקבל שם העתקים של כרטיסי האונייה, הוא ענה: "סעו בטרמפים".

רק אחרי מאמצים הן קיבלו הלוואה של 20 דולר מהקונסוליה. הכסף הזה היה צריך להספיק להן לשבועיים, עד שהאונייה תפליג לישראל. משפחה יהודית בפריז שמעה עליהן ואירחה אותן בביתה עד ההפלגה.

לפי הכתבה ב״ידיעות אחרונות", המשטרה עצרה את החשוד 48 שעות אחרי התקרית עם הישראליות. הוא לא היה פושע מסתורי. הוא היה מדפיס, נשוי ואב לשלוש בנות. השתיים הובאו לזהות אותו: אלבר טיבו, בן 42.

את החפצים הן לא קיבלו בחזרה. "המפלצת" שרף את הדרכונים ואת הכסף שמצא בתיק. הדבר היחיד שהוחזר היה התיק הריק של בינה.

העיתונות הצרפתית הבליטה את הסיפור, עם התמונות שלהן ועם הכותרת "שתי חיילות ישראליות הביאו למעצרה של המפלצת". העיתון "פראנס סואר" כתב: "כל מי שמתנכל לשתי צעירות ישראליות, שסיימו זה עתה את שירותן הצבאי, צפוי בעצמו לעקיצה".

נראה שהשתיים עצמן לא הבינו עד כמה הן מפורסמות. כשכתב "ידיעות" בפריז, ניסה להשיג אותן באכסניית הנוער, המנהלת אמרה לו: "הן יצאו לסייר בעיר".