מה עוד צריך לקרות?

שלוש שנים אחרי האסון הגדול ביותר שפקד אותנו, הגיע הזמן לשאול איך עדכנו את התפיסות שלנו בעקבותיו. ומאחר שאני לא אובייקטיבי, אסתמך על האבחנות של אנשי הימין עצמם 

פרופסור גיא הוכמן|

נניח שיש מחלה נדירה שפוגעת בחמישה מכל אלף אנשים. יש לה אפילו בדיקה מצוינת: היא מזהה 100% מהחולים. הבעיה היחידה היא שהיא נותנת תשובה חיובית גם ל-2% מהבריאים. מטופל שקיבל תשובה חיובית שואל את הרופא: מה הסיכוי שאני חולה?

מחקרים מראים שרוב האנשים, כולל רופאים, יעריכו שהסיכוי גבוה מאוד. הגיוני. הבדיקה מזהה נכון 100% מהחולים, ומתריעה בטעות רק אצל 2% מהבריאים. אז הסיכוי צריך להיות קרוב ל-98%. אבל התשובה הזאת שגויה. מתוך אלף נבדקים, חמשת החולים יקבלו תשובה חיובית, אבל גם כעשרים בריאים. לכן, רק כ-20% ממקבלי התשובה החיובית באמת חולים.

זו טעות שרובנו עושים. כי אנחנו נוטים להתעלם משיעור הבסיס – השכיחות של התופעה בכלל האוכלוסייה (כאן, חצי אחוז) – ולהתמקד במידע בולט או מרכזי לתפיסת העולם שלנו.

לכולנו יש אמונות וידע מוקדם. הסיכוי שאנחנו מייחסים לאירוע כלשהו (למשל, שהשמאל בוגד או הימין משיחי) נקרא ההסתברות האפריורית (המוקדמת) שלנו. וכשמגיע מידע חדש, אנחנו אמורים לשלב אותו בידע הקיים ולעדכן את האמונות שלנו בהתאם.

בשביל זה יש לנו את חוק בייס (שלמרות השם הדומה, אין לו קשר משפחתי לשיעור הבסיס). הסקה תקינה פירושה שראיות מעדכנות אמונות. הן לא חייבות להפוך אותן, אבל משהו בהערכה הקיימת אמור לזוז.

אבל חוק בייס נשמע מאיים, וזה עוד לפני שהראיתי לכם את הנוסחה. אז אנשים מעדיפים להשתמש בכללי אצבע פשוטים, וזה מוביל לטעות בשני כיוונים הפוכים. מצד אחד, אפשר לעדכן יותר מדי: אירוע בולט אחד מוחק בבת אחת שנים של ידע קיים. מצד שני, אפשר להתעלם ממידע חדש ולא לעדכן בכלל. כשאנחנו פחות מעורבים רגשית, אנחנו נוטים לטעות הראשונה. אבל כשהזהות שלנו על הכף, מידע שפוגע ביריב מוחק את מה שידענו קודם, ומידע שפוגע בצד שלנו לא משנה דבר.

שלוש שנים אחרי האסון הגדול ביותר שפקד אותנו, הגיע הזמן לשאול איך עדכנו את התפיסות שלנו בעקבותיו. ומאחר שאני לא אובייקטיבי, אסתמך על האבחנות של אנשי הימין עצמם.

עופר וינטר, למשל, ממשיך לתקוף את הססנות הדרג המדיני ואת הקונספציה, שלטענתו ממשיכה להוביל לאסון. תוך שהוא מכריז נחרצות שמנהיג מחנה הימין הוא נתניהו: "רק עליו נמליץ". מעניין. ביום חמישי: רק נתניהו. ביום ראשון: הממשלה מובילה לאסון. יוסף חדאד, מספר 2 במפלגה של וינטר, חוזר ואומר שכל 120 חברי הכנסת שכיהנו ב-7 באוקטובר חייבים ללכת הביתה. כנראה שהוא מתכוון ל-119.

סמוטריץ', שאמר שאיבד את האמון שראש הממשלה יכול ורוצה להוביל את צה"ל לניצחון, קורא לאחדות ולאחריות במחנה בראשות נתניהו. ואז הוא מציין כמה המצב במדינה גרוע, בלי להאשים את הממשלה, כמובן, בשביל לא לירות, כדבריו, בתוך הנגמ"ש.

בן גביר ממשיך להתלונן על המדיניות. במקביל, הוא מעלה סרטונים קורעי לב על נאמנותו לנתניהו ומבקש הדדיות. חברים לסיעה ולקואליציה שותפים לביקורת: השר עמיחי אליהו דיבר על "הטרגדיה שלנו עם הגישה של נתניהו", שמאפשרת שוב ושוב להזדמנות להכרעה לחמוק. ח"כ אביחי בוארון מהליכוד תיאר זאת כמדיניות ה-עשיית אותו הדבר שוב ושוב בציפייה לתוצאה אחרת. תיאור מדויק. כנראה גם של יום הבחירות.

מחוץ לפוליטיקה הדפוס דומה. "הצל", תומך ותיק ומוצהר של נתניהו, טרח לתקוף אותו ואת המדיניות שהוא מוביל, תוך שהוא מבהיר: "עדיין תומך בראש הממשלה ואוהב אותו ואגן עליו". אבל כמו שציין כבר מזמן, "ביקורת במשפחה זה דבר בריא".

אפשר להתווכח איתם ולטעון שהממשלה פועלת נכון, שיש לחצים, מגבלות צבאיות, או שיקולים שאנחנו לא מכירים. אבל לצורך הדיון, אני מקבל את האבחנות שלהם. אני הרי 0מולן. מה אני כבר מבין? והאבחנות שלהם מתארות ממשלה הססנית ומשמרת קונספציה, אויב שמתחזק, ומנהיג שאיבד את אמונם.

יהיו שיטענו שאין סתירה – כי האלטרנטיבה יותר גרועה. נשמע הגיוני, ולפעמים זה נכון. ומותר לחשוב שלמרות הטעויות, נתניהו עדיף על כל מועמד אחר. מחקרים מראים שאנשים מכל הצדדים יכולים גם לבחור להצביע נגד מישהו, לא רק בעד. למרות שלפי המחקרים ברשתות החברתיות, מדובר במאפיין של מחנה ה-"רק לא ביבי", לא של הימין.

אבל כדי שזו תהיה החלטה ולא אמונה, צריך לשאול מאיפה הגיעה ההערכה הזאת. מי שטוען שמישהו רע, לא יודע איך יתפקד מישהו אחר, ומסיק מכך שהרע עדיף על הלא נודע בוודאות, לא קיבל החלטה מבוססת. הוא הופך חוסר וודאות לראיה, ו-ודאות לאפשרות לא סבירה.

"אין לו ניסיון" אינו ראיה לכישלון. הוא ראיה לכך שאנחנו לא יודעים. והעתיד לא הופך לוודאי אם שומרים על המצב הקיים. חוץ מזה, ה-7/10 קרה במשמרת של "ימין או פלסטין". תחת אי-ודאות צריך לשקלל תוצאות אפשריות והסתברויות, לא להשוות בין ההיסטוריה של מועמד אחד לתסריט אימים דמיוני על היריב. במיוחד כשתומכי נתניהו ושותפיו מבקרים את הרקורד שלו בחריפות האופיינית לשמאל.

נכון, העובדה שהמצב הקיים גרוע אינה הופכת אוטומטית כל חלופה לטובה. אבל החלופות צריכות להישפט לפי אותה אמת מידה. אחרת ההשתייכות המפלגתית מכתיבה את הערכת המדיניות, במקום שהערכת המדיניות תשפיע במי נבחר. ואז זה כמו שהצל אמר: משפחה. ומשפחה, כידוע, לא בוחרים.

השאלה היא לא רק "איך אנשי הימין עדיין תומכים בו?" או "למה בשמאל מתעלמים מדברים שעשה לפני האסון או מהצלחות נקודתיות שהשיג מאז?", אלא מה צריך לקרות כדי שנשנה את התפיסות שלנו לגביו.

האם יש מידע שיכול לערער את ההערכה שלנו שהוא ראש הממשלה הטוב/הגרוע ביותר (מחקו את המיותר)? באיזה מצב היינו מוכנים לשקול חלופות? איזו חלופה תהיה ראויה להחליפו?

גם לאחר מענה אובייקטיבי לשאלות האלה, ייתכן שנחשוב שאין ראיות שמצדיקות עדכון. אבל אם אפילו השלטון ותומכיו מבקרים את המצב כאילו הממשלה לא קשורה לכלום, וזה לא גורם לנו לעצור ולחשוב על עדכון המסקנה – הפכנו עמדה פוליטית ל"עובדה".

המדינאי האנגלי אוליבר קרומוול כתב לכנסייה הסקוטית: "שקלו את האפשרות שאתם טועים". הסטטיסטיקאי דניס לינדלי הגדיר על שמו את כלל קרומוול: מי שמייחס לאמונה שלו ודאות מוחלטת, 100% או אפס, שום ראיה לא תזיז אותו. ואז המציאות כבר לא משמשת קריטריון לבחירה.

חוק בייס לא מבחין בין שמאל לימין. מבחינתו הכול הסתברויות. וזכות הבחירה היא אולי הזכות הכי בסיסית. חבל לוותר עליה בגלל פחד מחוקים סטטיסטיים מורכבים.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן