כמה מנדטים שווה יניב חיון?
ניסיון חטיפת המטוס פועלת במישור הרגשי, והאפקט שלה מדגיש את האמוציות החזקות העומדות מאחורי כוח המשיכה האלקטורלי של שני הגושים הפוליטיים
רון שפירא|
תגיות
על פי סקרים שפורסמו באחרונה, ניסיון חטיפת המטוס מדובאי מחזק את כוחו של גוש הימין. העובדה שמפלגתו של עופר וינטר יורדת לפי הסקרים מתחת לאחוז החסימה פוגעת בגוש הזה מבחינת התוצאות ההיפותטיות של הבחירות, אבל מניין התומכים הכולל בגוש, כולל התומכים בווינטר, גדל. כיצד גורם אירוע החטיפה לאפקט הזה?
האירוע איננו אמור להשפיע על ההעדפה בין המדיניות של שני הגושים המתחרים או על הערכת כישורי המנהיגים שלהם. המידע שגילה נתניהו מספר ימים לפני החטיפה התייחס רק לכוונות כלליות לנצל לרעה את הימים הסמוכים לבחירות, ולא כלל התראה ספציפית כלשהי. לכן, הטענה ש"נתניהו הזהיר והאופוזיציה לא האמינה" היא מטופשת. התגובה, ש"אם נתניהו ידע, למה הוא לא מנע את החטיפה" היא הגיונית עוד פחות, שכן ברור שהדרג המדיני לא מטפל בכוננויות מפני התראות קונקרטיות.
גם הטענה שגורמי משרד התחבורה כשלו, וכי יש לכך כביכול משמעות פוליטית, היא מופרכת. אמנם, ביקורת מבקר המדינה, שהחלה עוד בתקופת ממשלת בנט, המליצה על עבודת מטה לבחינת אבטחת התעופה, אבל בוודאי לא הציעה לערוך תחקיר בטחוני של כל הטייסים המגיעים לישראל בטיסות זרות.
מה שמניע חלק מן המתלבטים לחזור למחוזות הימין המסורתי הוא תחושת גאווה בישראליות ואופטימיות מחודשת, האוחזת בהם לנוכח מיצג ההירואיזם השורשי, בצד דחייה של חמיצות הפנים של אנשי השמאל-מרכז
יש סברה שמתח ביטחוני באופן כללי טוב לנתניהו, מפני שהוא מוחזק כ"מר ביטחון". ובכן, לא בטוח איזה חלק של הציבור עדיין מעריך שהידע של נתניהו בנושאי ביטחון עדיף על אלו של שחקנים פוליטיים אחרים. לאיזנקוט יש כנראה יתרון יחסי בניהול פעולות צבאיות, כמו לרבים מיריביו הקודמים של נתניהו, שכבר הפכו בלתי רלבנטיים: גנץ, יעלון, מופז, גלנט ועוד.
כוח המשיכה של נתניהו בקרב תומכיו קשור, אם כן, יותר בתחושתם שמדיניותו נחושה או חכמה יותר. מכל מקום, ניסיון חטיפת המטוס לא גורם למתלבטים להעריך יותר את מדיניותו של נתניהו בנושאים ביטחוניים. ניסיון חטיפת המטוס פועלת במישור הרגשי, והאפקט שלה מדגיש את האמוציות החזקות העומדות מאחורי כוח המשיכה האלקטורלי של שני הגושים הפוליטיים.
דפוס ההצבעה של הישראלים נקבע, במידה רבה, על ידי השאלה עד כמה הם חשים בנוח עם הזדהותם ככאלה. סנטימנט מרכזי בקרב חלק גדול ממצביעי האופוזיציה הוא רצונם העז לחוש חברים מן המניין במועדון תרבות המערב, ותחושת המבוכה, הפרובנציאלית-משהו, שהם חשים מקרובי המשפחה הרחוקים שאינם נראים כבני המועדון, דתיים ומזרחיים, בעלי מבטא ושפת גוף ישראליים. מנגד, בקרב תומכי הקואליציה ישנה תחושה חזקה של גאווה בזהות הישראלית או היהודית, ואפילו גאוות-עניים המייצרת הון סימבולי אלטרנטיבי. והנה, הזדמן לבני שתי הקבוצות יניב חיון, דוגמן מושלם של המופע החיובי של סטריאוטיפ הגבר הישראלי. בהתעלם מהטיית הייצוגיות האיש עצמו עשוי, כמובן, להתגלות כרגיש לזכויות בעלי חיים ששותה רק מאצ׳ה עם שיבולת שועל, אבל התדמית היא החשובה לענייננו. גם דונלד טראמפ, שיכולתו לספר סיפור איננה מוטלת בספק, הבנה מייד את דמותו של חיון כגיבור עממי שרירי בזיקה ל״ג׳ו השרברב״, החביב על הרפובליקאים, ול״סופר מריו״, בעל המבטא האיטלקי המוגזם, המציל שוב ושוב את הנסיכה החטופה פיץ׳ בכח כישוריו כשרברב.
וכאן נעוץ הקשר להצבעה בבחירות. מה שמניע חלק מן המתלבטים לחזור למחוזות הימין המסורתי הוא תחושת גאווה בישראליות ואופטימיות מחודשת, האוחזת בהם לנוכח מיצג ההירואיזם השורשי, בצד דחייה של חמיצות הפנים של אנשי השמאל-מרכז.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.