לבחור באסטרטגיה: מה שלומדים מבן גוריון
במערכת הבחירות הנוכחית אף אחד לא מדבר על הסדרים מדיניים, למרות שרק הם יבטיחו לנו עתיד טוב
אבי שילון|
בשבוע הבא, כשנהיה טרודים בתוצאות הבחירות ובהשפעתן על עתידנו, נוכל להביט גם אל העבר ולציין 70 שנים למלחמה הנשכחת ביותר בתולדות ישראל – מלחמת סיני, או "מבצע קדש" כפי שהוא כונה אז באופן רשמי. זאת הייתה מלחמה קצרה, שתוכננה על ידי ישראל בשיתוף פעולה עם המעצמות השוקעות דאז, צרפת ובריטניה, נגד מצרים של נאצר. המלחמה הסתיימה תוך זמן קצר, שמונה ימים, שבמהלכם כבש צה"ל את סיני ועזה.
למלחמה הזאת יש הקשרים רבים: יש הרואים בה הוכחה לנטייה הקולוניאליסטית הישראלית בעצם שיתוף הפעולה עם מעצמות המערב נגד מדינה ערבית, ויש המדגישים את העובדה שזאת הייתה המלחמה הראשונה שהפגינה את עוצמתו של צה"ל והפכה אותו למושא הערצה גם מחוץ לישראל. יש גם הקשרים נוספים שנוגעים ליחסים בין בן גוריון ובגין, שהתרגש מהאופן שבו "הזקן", יריבו הפוליטי, שיתף אותו, לראשונה דאז, בעדכון הביטחוני.
אבל הלקח הרלוונטי ביותר לימינו אינו טמון בתוצאות המלחמה מבחינה צבאית אלא דווקא בהתפתחויות שאחרי. כידוע, אף שצה"ל הביס את המצרים, ובן גוריון כבר החל להתרפק בנאום הניצחון בכנסת על "מלכות ישראל השלישית", ישראל נאלצה לסגת מרצועת עזה ומסיני בלחצן של ארה"ב וברה"מ.
אלא שהנסיגה, שנתפסה בתחילה ככישלון של בן גוריון, יכולה להיחשב בדיעבד להצלחה, שכן מאז ועד מלחמת ששת הימים חוותה ישראל עשור ביטחוני שקט יחסית, מצרי טיראן נפתחו לשיט ומסחר ישראלי, ולמעשה ישראל גם נחלצה מהעול הכרוך בשליטה על האוכלוסייה הפלסטינית בעזה (עד שהיא נכבשה שוב במלחמת ששת הימים).
הדברים האלה חשובים כדי להבין עד כמה המדיניות של ישראל הנוכחית, שמתגאה בכך ש"כל החזיתות עדיין פתוחות" כפי שאומרים נתניהו ושר הביטחון כ"ץ, היא אבסורדית. שכן בעוד נתניהו מסרב לקדם את תוכנית מועצת השלום של טראמפ, שמטרתה החלפת שלטון חמאס ושיקום עזה, ומעדיף להקפיא מצב שבו ישראל מצד אחד שולטת צבאית ב-60% מהרצועה (לשם מה?) אך מצד שני חמאס נותר הריבון – בן גוריון הבין, גם אם תחת לחץ, שמלחמות יש לסיים כמה שיותר מהר ולסגור אותן בהסדר מדיני.
במערכת הבחירות הנוכחית, שמתנהלת בצל טראומת 7 באוקטובר, אף אחד לא מדבר על הסדרים מדיניים למרות שרק הם יבטיחו לנו עתיד טוב. ובכל זאת, ההצהרה של גדי איזנקוט בשבוע שעבר, שבה הבטיח לחסל את שלטון חמאס בתוך 18 חודשים, העניקה שביב של תקווה שיש מועמדים שמבינים שכדי להבטיח עתיד טוב לישראל אי-אפשר להתכונן רק למלחמות. שכן איזנקוט הסביר שהוא מתכוון לחסל את שלטון חמאס או בכוח צבאי, או באמצעות מימוש תוכנית טראמפ, כלומר בהסדר מדיני, שיביא להחלפת שלטונו ולשיקום הרצועה (מה שיסייע גם לשיקום מעמדנו בעולם).
הכרזתו הייתה רגע נדיר שבו מערכת הבחירות כללה גם ראייה חיובית של העתיד, ולא רק הבטחות להמשיך להילחם. וכך, ברוח בן גוריון, אכן צריכה להיות תפיסת הביטחון של ישראל: שילוב של עוצמה צבאית ומוכנות למלחמה לצד הבנה אסטרטגית שבתום מלחמות מגיעים להסדרים.
לעומת זאת, האיומים והתחזיות שמשמיע נתניהו באשר למבצע צבאי נוסף נגד איראן הם חסרי תכלית: ראשית, מה כבר נוכל להשיג בכמה ימי קרב שארה"ב לא הצליחה לעשות במשך חצי שנה? ושנית, ועקרונית יותר, הבחירות צריכות להביא לשינוי לא רק בהרכב הממשלה, אלא גם באסטרטגיה המדינית שאמורה לחלץ אותנו ממלחמות.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.