הבית מתפרק אבל לבייבי ליברמן יש זמן להתבכיין

אם אביגדור ליברמן באמת חושב שנתניהו "לא כשיר פיזית, בלשון המעטה", למה הוא ממשיך להתנהג כמו תינוק מפונק?  

בייבי אביגדור ליברמן לא מרוצה. הוא ציפה לארוחת ערב מפוארת, משהו מהסוג שמקבלים אנשים שמסתופפים בחברתם של מיליארדרים כמו מרטין שלאף. אותם לא שואלים אם הם מעדיפים חביתה מחצי ביצה או קערה בינונית של דייסה פושרת, כי זה מה יש ומי יודע אם מחר אפילו זה כבר לא יהיה. לא, בייבי ליברמן רוצה הכל.

יש כאלה שיגידו שהוא באמת התאמץ להשיג את המטרה, אחרים יטענו שהטנטרומים שלו מנעו את השגתה. זה כבר לא ממש משנה: אבל השמש כבר שקעה, הבטן מקרקרת ועל השולחן אין לא קוויאר ולא צדפות, והכלים מורכבים מפלסטיק זול ומזיק כי כבר אין על זה את המס המוצדק שהטיל בייבי ליברמן בפעם האחרונה שהתנהג כמו אדם מבוגר, כזה שמבין שהעולם לא עובד אצלו. ועכשיו כולם מסתכלים עליו ומחכים לראות האם בייבי ליברמן יחליט אם לאכול את מה שיש, להביא אלטרנטיבה משלו או להמשיך לעשות פרצופים ולשלוח חצי מדינה לחרפת רעב תחת משטר שכבר הפעיל משטרה ושב"כ כדי לדכא אותו.

כמו הרבה פעוטות, ובוודאי פעוטות חכמים, בייבי ליברמן יודע לומר במילים פשוטות וישירות דברים שמבוגרים ממנו לא מוציאים מהפה. "נתניהו לא כשיר פיזית, בלשון המעטה", למשל. שבועיים קודם הוא גם טען ש״לא בטוח לגמרי״ שנתניהו כשיר "מבחינה פיזית וקוגניטיבית". נניח לנוירולוג החובב להסביר באיזו אבחנה הוא דבק: כשאדם מבוגר שמתיימר להנהיג אומר ערב מלחמה שראש הממשלה סכנה ברורה ומידית לביטחון הלאומי, ויש רק אופציות גרועות להחלפתו, מה עליו לעשות? לחכות שהקלפים יחולקו שוב, אולי אחרי מלחמה ותוצאותיה, או לזכור שהחיים הם בדרך כלל לא סעודת גורמה שבה מישהו אחר משלם את החשבון? איך זה נראה כשמצד אחד הוא אומר שהאחראי העליון לביטחון הלאומי לא יכול להישאר שם עוד שנייה נוספת, ומצד שני יושב ומתלונן שהברוקולי נוגע בקוטג' ולכן כולם יכולים למות מצדו - לצלחת הזאת הוא לא מתקרב?

איך זה נראה כשמצד אחד ליברמן אומר שהאחראי העליון לביטחון הלאומי לא יכול להישאר שם עוד שנייה נוספת, ומצד שני יושב ומתלונן שהברוקולי נוגע בקוטג' ולכן כולם יכולים למות מצדו - לצלחת הזאת הוא לא מתקרב?

אבל שום דבר לא דחוף לבייבי ליברמן. כמו אחיו ואחיותיו למעמד הפעוטות, הוא לא יוותר על דקה אחת של הוצאת הנשמה כדי להראות כמה הוא צודק ולכן מסכן ומקופח: "הבטחתם רוב ציוני!" הוא צועק על אבא ואמא, "אמרתם שאני לא חייב ואפילו שאסור לשחק עם הילדים שמדברים בשפה שאני לא אוהב!". עם זאת, באורח נס, נדמה שדווקא אלה שצועקים "נמות ולא נסדר את הצעצועים", הוא מסוגל להסתדר, להתגמש, להרהר, לבדוק. במקרה שלהם, צעקת ה"לא פייר" האינפנטילית שלו נחלשה פלאים.

בייבי ליברמן הוא לא היחיד בפעוטון שנקרא "גוש השינוי" והאמת המרה היא שמבחינה עקרונית ומוסרית קשה לבוא אליהם בטענות: ניתנו הבטחות, הוגדרו יעדים והמשימה נכשלה. ההבדל הוא שאחרים נראים כמי שהבינו ששום גמדים לא יבואו, ואין שום דרך למנוע את עליית הכהניזם וחיסולה של ישראל כדמוקרטיה משגשגת ללא הכרה בציבור הערבי כבעל לגיטימיות פוליטית. במצב שנוצר אי אפשר לייבב על מה שאסור שיקרה אלא גם על מה שכן, ורצוי שהאופציות יתכתבו עם חוקי המתמטיקה הבסיסיים של חיבור וחיסור. ובעיקר, להפסיק עם התיאטרון הבלתי נסבל הזה, שבו כולם מתרוצצים ותוהים מה ירגיע את הבייבי כדי שאולי יישאר סיכוי שהבית לא יתפרק על יושביו. ואם בייבי ליברמן חושב שמחר המקרר יהיה גדוש יותר, זאת זכותו ואולי אפילו חובתו: הוא עלול לגלות שלא נשאר כלום ואולי אפילו שאין מקרר.