מי היה מאמין

שלוש, ארבע שעות, זה כל מה שהפריד בין אשליית המהפך לבין הדשדוש. בתוך שלוש-ארבע שעות התאדתה התקווה לשינוי בנוק-קאוט. ואם זה מה שנקרא שינוי, הרי שזה לא השינוי שלו ייחלנו. מחגיגת ניצחון מוקדמת עברנו בבת אחת למדגם, שהציב לנו מראה מול העיניים.

התקווה התחלפה בתדהמה: מי היה מאמין שבין 7 באוקטובר לבין 27 באוקטובר, רק הליכוד יכולה להיות המפלגה הגדולה בישראל. מי היה מאמין שקמפיין ההפחדה שוב יצליח. כנראה ששנים של שליטה בסדר היום ובתודעה הציבורית עשו את שלהן. "הוי ארצי, מולדתי. הר טרשים קרח", כתב שאול טשרניחובסקי.

ולא שלא היו לנו רגעים טובים במהלך היום. ברגעים האלה היה נראה שהממשלה הולכת הביתה. התחושה באוויר היתה של מהפך. עד כדי כך, שהיו אפילו מי שתיכננו לסיים את הערב בכיכר רבין ולקפוץ לבריכה, כמו אחרי הניצחון של מכבי על צסק"א מוסקבה.

שום דבר טוב לא מאיים עלינו, נוהג ליברמן לומר וגם הפעם צדק. אבל הפעם גם לו יש חלק בתסבוכת הזאת. ההצהרות שלו, שבשום אופן לא יישב עם המפלגות הערביות, לא בתוך הממשלה, וגם לא כשהן תומכות בה מבחוץ, רק דירבנו את הבוחרים הערבים לצאת לקלפי וכבלו את גוש השינוי בהבטחות של עצמו.

ועדיין, האחריות העיקרית לגדילת המפלגות הערביות, נכון לאמש 18 מנדטים, מוטלת על נתניהו ושותפיו, ובראשם בן גביר וסמוטריץ'. בהתבטאויותיהם ובמעשיהם, במו ידיהם, הם בנו את המחנה הערבי הגדול הזה, שגדול פי שלושה ממפלגתם שלהם.

ובכל זאת, אין שום סיבה ללבוש שק: על פי תוצאות המדגם, נתניהו אינו ראש הממשלה הבא. הליכוד איבד שמונה מנדטים. גוש הימין איבד 18 מנדטים. אי-אפשר להמעיט בתוצאה הזאת. גוש השינוי עשה את מה שנראה במשך שנים כבלתי אפשרי. אמנם הליכוד היא המפלגה הגדולה, אבל הגודל הזה בא על חשבון שותפיו של נתניהו. ועדיין יש כ-70 מנדטים שהם "רק לא ביבי". העם אמר את דברו: הוא לא רוצה את ממשלת נתניהו. הוא רוצה שינוי.

הכדור עובר עכשיו לנשיא המדינה. הרצוג הוא זה שיכריע על מי הוא מטיל את הקמת הממשלה. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהוא יפעל ללא לאות להקמת ממשלת אחדות, ולא נתפלא אם היא תהיה כרוכה בעסקת טיעון.

כדאי לנרמל ציפיות: מי שיצפה שנתניהו יכבד את רצון העם, שיחשוב שוב. הוא לא ימהר להיפרד מהכיסא. כי מהכיסא הוא עובר לספסל. ספסל הנאשמים

כדאי לנרמל ציפיות: מי שיצפה שנתניהו יכבד את רצון העם, שיחשוב שוב. הוא לא ימהר להיפרד מהכיסא. כי מהכיסא הוא עובר לספסל. ספסל הנאשמים. הוא עלול להסתער על התוצאות, לפגוע באמינותן ולערער עליהן. הוא עלול לנהל קמפיין דה-לגיטימציה, ובראש ובראשונה הוא ידרוש שהקמת הממשלה תוטל עליו, בנימוק שמפלגתו היא הגדולה ביותר. וכאמור, אי-אפשר לפסול גם תרחיש שבו ביטחון ופוליטיקה יתערבבו, ומהלך צבאי דרמטי בתקופת המעבר יטרוף את הקלפים.

ברגע שיתבררו המספרים, שאתמול בלילה עוד לא היו סופיים, תיפתח עונת הציד: המלחמה על העריקים. חברי כנסת טריים יועמדו במבחן הפיתויים והלחצים, ויהיו מי שימכרו את נשמתם למרבה במחיר.

ושלישית, האתגר בתוך מחנה השינוי עצמו. בדרך לבית הנשיא יופיעו מתגוששי הגוש: יהיו מאבקים על מנהיגות, על הרכב הממשלה, על תפקידים, על קווי יסוד ועל מצעים, ואלה עלולים לפרק את החבילה עוד לפני שהורכבה. ביום שאחרי, אסור לתת לזה לקרות. את החשבונאות הקטנה, את המריבות ואת התחרות האישית, כדאי להשאיר כבר הבוקר מחוץ לקלפי. ובמקום לחכות שנתניהו ינצל את הימים הקרובים לכאוס, ובתנאי שמחר בבוקר לא תפרוץ מלחמה, איזנקוט צריך לפעול מיד: לכנס את הכנסת, להחליף את יו"ר הכנסת ולהקים ממשלת מיעוט מהר ככל האפשר. הציבור אינו זקוק לעוד סיבוב של אגו. הוא זקוק לממשלה שתוכל למשול.