הנאום שאיזנקוט צריך לשאת

מנהיגי אופוזיציה שמבקשים להגיע לשלטון יורים לעצמם ברגל, ואז מתפלאים שהציבור הערבי לא רץ בהתלהבות לקלפיות. איזנקוט מפחד ללכת בלילה בחיפה או ביפו? בוודאי שלא

מיכל סלע|

למה בעצם גדי איזנקוט בוחר ליישר קו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו? הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר מפלגת ישר מבין בביטחון טוב יותר מנתניהו. דמיינו רגע את הרמטכ"ל לשעבר נושא בקולו הבוטח, החם והמונוטוני הנאום הבא בשמונה בדיוק, עם פתיחת המהדורות:

"אזרחי ישראל. אני איש ביטחון כל חיי. אני מבין ביטחון ומדבר ביטחון עשרות שנים. רק עתה ציינו שלוש שנים לאסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, לטבח הנורא של 7 באוקטובר ולמלחמה הקשה שבאה אחריו. אחרי כל השנים האלו אני אומר לכם חד משמעית: מי שרוצה להחליף את ממשלת החורבן לא יכול לבנות את הדרך לשם על פסילה מראש של חמישית מאזרחי המדינה. אין שום סכנה בכך שנציגי אזרחי ישראל הערבים יהיו שותפים בקואליציה. נתניהו מוזמן לתקוף אותי כמה שירצה, אבל הוא יודע היטב שהאמת איתי. לכן הוא עצמו הזמין את מנסור עבאס לשבת עמו בקואליציה".

סביר להניח שאיזנקוט לא מפחד ללכת ביפו ובחיפה ולכן ברור שהוא לא חושב שאזרחי ישראל הערבים הם איום. אולי הוא פשוט פוחד מהבוחרים (או מהיועצים שלו) מספיק, כדי לשכוח שיש לו כוח כמנהיג עולה, וככזה שחותר לראשות הממשלה, לשכנע ולהוביל את בוחריו.

אותם מנהיגי אופוזיציה שמבקשים להגיע לשלטון יורים לעצמם ברגל, ואז מתפלאים שהציבור הערבי לא רץ בהתלהבות לקלפיות.

הם חושבים שאפשר לנהל את האירוע בקריצה: לפני הבחירות יצהירו בסמכותיות שלא ישבו ולא יישענו, ואחרי הבחירות המפלגות הערביות יתמכו מבחוץ, ימנעו, יאפשרו ויצילו. אבל ציבור שמרגיש שיורקים לו בפרצוף ולא סופרים אותו עלול להחליט שגם הוא לא סופר את המשחק הזה.

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רמות האלימות, השנאה והגזענות באזור כולו נסקו. ולכן, הבחירה של המחנה הליברלי אינה יכולה להיות טקטית. יש להם חובה אזרחית ומוסרית לעמוד על כך שכל אזרחי ישראל הם אזרחים שווים

גם טענת ראשי גוש השינוי שזה "מה שהבייס רוצה" לא עומדת במבחן. במדד השותפות של גבעת חביבה מצאנו כי בקרב מצביעי גוש השינוי, 43% תומכים, 48% מתנגדים ו-8% אינם יודעים. נתוני התמיכה וההתנגדות בקרב מצביעי המרכז דומים מאוד: 41% תומכים בשיתוף מפלגה ערבית בקואליציה, 47% מתנגדים ו־12% אינם יודעים. כלומר, זה אינו ציבור נעול, אלא חצוי, מתלבט ונכון להובלה.

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רמות האלימות, השנאה והגזענות באזור כולו נסקו. ולכן, הבחירה של המחנה הליברלי אינה יכולה להיות טקטית. יש להם חובה אזרחית ומוסרית לעמוד על כך שכל אזרחי ישראל הם אזרחים שווים.

קל להפוך טראומה לפוליטיקה של חשדנות. קשה יותר לומר לציבור את האמת: יהודים וערבים בישראל ימשיכו לחיות כאן יחד, והשאלה היא אם נעשה זאת מתוך פחד והדרה או מתוך שותפות.

כן, אי אפשר להיות ליברלי ודמוקרטי ולפסול מראש חמישית מאזרחי ישראל. אי אפשר לבקש מהציבור הערבי לצאת להצביע, להציל את המדינה מנתניהו ובן גביר, ואז להסביר לו שבממשלה עצמה עדיף שלא יראו אותו. אי אפשר לדבר על "מחנה שינוי" בזמן שמאמצים את הנחת היסוד הרעילה ביותר של נתניהו: שממשלה שנשענת על אזרחים ערבים היא ממשלה לא לגיטימית.

הרי ממשלת השינוי לא היתה קמה בלי שותפות יהודית-ערבית. היא לא היתה קמה בלי רע"מ ומנסור עבאס. אבל בשביל להוביל צריך להנהיג. לא לעשות ביבי יותר מביבי. לא להכניס עוד רעל למערכת הפוליטית ואז לגלות ביום שאחרי שקשה מאוד לנקות אותו.

שותפות יהודית-ערבית דורשת אומץ לא פחות מהאומץ שנדרש מרמטכ"ל. נדרשת מנהיגות שמוכנה לומר לציבור את האמת: אין דמוקרטיה ליהודים בלבד. מי שפוסל את האזרחים הערבים כשותפים היום, לא יוכל לבקש מהם להציל אותו מחר.

ממשלת החורבן צריכה ללכת, אבל התיקון לא יעבור מעל ראשם של האזרחים הערבים, אלא ביחד איתם. זו ההזדמנות של איזנקוט להנהיג.