כיצד מרבעים את המעגל עם 48 מנדטים

אין להתקנא אפוא בראשי "גוש השינוי", שהבטיחו לבוחריהם גם החלפת נתניהו, גם הקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדל ה-7 באוקטובר, גם "גיוס לכולם!" וגם ממשלה ציונית

יגאל ליברנט|

אם ההיסטוריה הפוליטית של משטרים דמוקרטיים מלמדת אותנו משהו בנוגע להפרות בוטות של הבטחות בחירות, הרי שזו העובדה שרק כניסה למלחמת עולם עשויה להצדיק אותן. זה עבד לוודרו וילסון ולפרנקלין רוזוולט, אולם לא קל לחשוב על מדינאים דמוקרטיים אחרים ש"ראו מכאן" את "מה שלא רואים משם", והצליחו לשמור על יציבותה של מפלגתם ועל אהדת הבוחר. "אף שעל" הצהיר בגין לפני הנסיגה והוליד את "התחיה" שלימים תפיל את ממשלת ה"ליכוד" (גם הבחירות ב-81 היו צמודות להפליא וכמעט שביטלו את "המהפך"); "דין נצרים כדין תל-אביב" הבטיח שרון ונאלץ להקים את "קדימה".

לבוש האב, לטוני בלייר, לאלכסיס ציפראס, לפרנסואה הולנד ולאחרים המזל האיר פנים אפילו פחות – אחרי שהפרו את הבטחות הבחירות העיקריות שלהם, הם נאלצו להניח מידיהם את מושכות השלטון ולחזות בקריסת המפלגה שלהם. שלטונו הממושך של בנימין נתניהו מוכיח שניתן למוסס את ההבטחה לבוחר, או למצוא אשמים באי-מימושה, אולם הפרה בוטה בטווח זמן מיידי אחרי סגירת הקלפיות הנה מתכון לאסון פוליטי.

אם בכל זאת תבחר האופוזיציה הנוכחית להפר את הבטחותיה לבוחר, איזו הפרה תפגע בה הכי פחות? כאן, הדעות נחלקות

אין להתקנא אפוא בראשי "גוש השינוי", שהבטיחו לבוחריהם גם החלפת נתניהו, גם הקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדל ה-7 באוקטובר, גם "גיוס לכולם!" וגם ממשלה ציונית. כיצד מרבעים את המעגל הזה בהינתן 48 מנדטים? לכך אין פתרון – או שהולכים לבחירות נוספות או שמפרים הבטחות.

אם בכל זאת תבחר האופוזיציה הנוכחית להפר את הבטחותיה לבוחר, איזו הפרה תפגע בה הכי פחות? כאן, הדעות נחלקות.

המחנה השמאלי יותר בגוש קורא להיתמך במפלגות הערביות, בין שבתוך הקואליציה שתקום ובין אם מחוצה לה, בעוד שמתוך המחנה השמאלי-פחות נשמעים קולות שמבקשים לנסות ולהידבר עם החרדים ולהסתפק ברוב קואליציוני שיתנדנד על חודו של קול.

מעבר לקושי לתחזק קואליציה שברירית כזו מפני עריקים, הצרה האמיתית תגיע מציבור הבוחרים. "הרוב הדומם" – אותם מאוכזבי נתניהו מהמרכז ומהימין המתון – אינם מונעים מטינה עיוורת המקדשת כל אמצעי להפלתו. הם מייחלים לתיקון השיח הפוליטי הרעיל, לשוויון בנטל, לשיקום מעמדה הבינלאומי של ישראל וליציבות כלכלית; אבל הם גם למדו את לקחי המחדל של 7 באוקטובר ואינם מוכנים לקחת סיכונים על חשבון ביטחון המדינה. ציבור זה לא יסלח לאייזנקוט, בנט, לפיד או ליברמן אם המחיר להחלפת השלטון יהיה הישענות (קצרת מועד ככל שתהיה) על כוחות פוליטיים אנטי-ציוניים.

האפשרות שנותרה – גם אם היא נשמעת כעת כמעט דמיונית – היא להפר דווקא את הטאבו המוחלט: החרם על נתניהו עצמו. משמעות הדבר היא להציע ממשלת אחדות לאומית רחבה ומוגדרת בזמן מול הליכוד. במצב ביטחוני רגיש שבו מלחמה רב-זירתית מרחפת מעל ראשינו, טיעון החירום הלאומי הוא היחיד שעשוי להכשיר הפרה מעין זו בעיני הציבור הרחב. "כללי המשחק ההוגן לא חלים על אהבה ומלחמה", כתב בן זמנו של שייקספיר, המשורר ג'ון לילי. לשיקולי האהבה ממילא אין מקום בפוליטיקה, אולם לא כך הוא עם שיקולי המלחמה – אלה אכן עשויים להצדיק פשרה כואבת.

מן הסתם, לפשרה הכואבת הזו נדרש צידוק גם בעיני חלקים אחרים בציבור שהצביעו לגוש השינוי, וגם בעיני תומכי נתניהו. צידוק כזה יכול לבוא בדמות הצבת גבולות ברורים לקואליציית הפשרה הלאומית – הדרת הקיצונים והאנטי-ציוניים: "עוצמה יהודית" ו"הרשימה המשותפת". יש להודות שקשה לדמיין בקואליציה הזאת גם את "ש"ס", "רע"מ", "הציונות הדתית" ואפילו את "הדמוקרטים", אלא אם כן כל אלה יחפשו בנפשם וימצאו אף הם נתיב שיאפשר להם להשלים עם הפשרה הלאומית הזאת. בשונה מן הצמד הראשון, שהקיצוניות הפוליטית היא מהותו, כל מה שמונע את כניסתן של המפלגות הללו לממשלת אחדות זה ויתור על עקרונות שוליים למדי: המצביעים של "ש"ס" לא באמת מתנגדים לגיוס שוויוני ולתקצוב מחושב יותר למוסדות הלימוד התורניים; אלה של "הציונות הדתית" ישלימו עם יד קשה בטיפול בטרור היהודי; מצביעי "הדמוקרטים" לא באמת דורשים הקמה מיידית של מדינה פלסטינית או חזרה אל הסוציאליזם המפא"יניקי, ואפילו מצביעי "רע"מ" מבקשים בראש ובראשונה שיפור ברמת החיים ובביטחון האישי בחברה הערבית. בתנאים האלה, ההצטרפות לקואליציית הפשרה הלאומית הנה אפשרית, גם אם לא קלה.

נראה כי נתניהו סבור כרגע שהזמן עובד לטובתו, שלא צפויה רכבת אווירית נוספת של תומכי האופוזיציה ושהציבור הערבי לא ישוב לקלפיות במספרים הנוכחיים. ספק אם ימהר לקפוץ על העגלה של קואליציית הפשרה, אך כאן בדיוק טמון המלכוד: יוזמה אמיצה ופומבית כזו תעביר את הכדור למגרשו. אם יסרב – יוכיח לציבור כי הישרדותו האישית קודמת לחירום הלאומי ויכשיר את עזיבתם של מתלבטים מתוך הליכוד; ואם ייעתר – תיפתח הדלת ליציאה מהמבוי הסתום. עבור גוש השינוי, הצעת אחדות רצינית איננה רק תרגיל טקטי, אלא אולי הדרך היחידה להמיר הפרת הבטחה פוליטית במעשה שייתפס כמנהיגות אחראית.