להמציא את נתניהו מחדש
כמות המילים שנכתבה עליו היא כמעט אינסופית. אבל אותו בנימין נתניהו, שנדמה כי הכול כבר נאמר עליו, עומד כעת בפני צומת דרכים. הגוש שלו קרס בבחירות האחרונות. המפלגה שלו, לעומת זאת, החזיקה מעמד וממשיכה להחזיק בכוח רב כמפלגה הגדולה בישראל. הפוליטיקאי המחונן ניצל פעם נוספת מתבוסה, אך לא זכה בניצחון: הוא מחזיק במיעוט בבית הנבחרים, גם אם מדובר בבייס פוליטי ותקשורתי חסין כדורים כמעט. ואחרי כל זה, הוא יוצא לרודאו נוסף, אולי האחרון.
בפני נתניהו עומדת בחירה, אך חשוב מכך: בתוכו מתנגשים שני כוחות משמעותיים. מצד אחד, נתניהו המדינאי המחפש מורשת; מצד שני, נתניהו הפוליטיקאי, שמורגל במקסום הכוח, ריסוק היריבים ובניצחון בכל מחיר.
עד היום היה נדמה, לפחות לנתניהו עצמו, שהאחד עובד בשירות השני. נתניהו הפוליטיקאי דחף את היד לבוץ ככל שנדרש כדי לאפשר את היציבות המבנית והפוליטית שתשרת את נתניהו המדינאי: לנהל את מדינת ישראל בזירה הגיאופוליטית, להוביל מהלכים היסטוריים, לשבת בחדרים הסגורים עם דונלד טראמפ ולהזיז כלי שחמט על לוח המשחק הגדול. אלא שאולי בפעם הראשונה, "דוקטור ביבי" ו"מיסטר נתניהו" עומדים זה בדרכו של זה.
"דוקטור ביבי" מסתכל על הקלפים הפוליטיים שבידיו והולך רחוק מאי פעם כדי לשלול את הקלפים מיריביו ולהשיג יד עליונה. הוא מוכן ללכת עד כדי ערעור תוצאות הבחירות ופירוק המנגנון הדמוקרטי הבסיסי – צעד שעלול לרסק את היכולת להחליף שלטון, לפרק את ישראל כדמוקרטיה וליצור כאוס ואנרכיה.
בפעם הראשונה, יכולתו של נתניהו לשמור על שלטונו, להוביל את ישראל לגבהים וללקט את הקרדיט על כך, אינה עוברת בבוץ הפוליטי חסר העכבות, אלא דווקא בגדלות נפש פוליטית
ובכל זאת, אני משוכנע ש"מיסטר נתניהו", עמוק בלב או בראש, היה רוצה בסך הכול שנתיים עם דונלד טראמפ. שנתיים שבהן יוכל להפיל את השלטון באיראן, לבסס את מורשתו (אולי אפילו להפוך לנשיא), ולהשאיר לדורות הבאים את הצורך להתמודד עם המחיר של דעת קהל עוינת או של נשיא עוין בבית הלבן.
אלא שדפוסים הם דבר חזק מאוד, ולא רק דפוסים, אלא גם כוורת של יועצים פוליטיים (או אם יורשה לי, יועצי אחיתופל) שהפכו את הניהיליזם ואת המקיאווליזם לאופן החשיבה היחיד שלהם. בפעם הראשונה, יכולתו של נתניהו לשמור על שלטונו, להוביל את ישראל לגבהים וללקט את הקרדיט על כך, אינה עוברת בבוץ הפוליטי חסר העכבות, אלא דווקא בגדלות נפש פוליטית. גדלות נפש אינה מנגנון של הקטנה או של בלימה עצמית, אלא דווקא מנגנון של אגוצנטריות ותחושת גדלות שבמצבים מסוימים אפקטיבי יותר ממאבקי התודעה והפוליטיקה שבדרך כלל מנצחים את המערכה.
ראשי גוש השינוי חייבים להושיט יד לנתניהו, לא כי לא ראוי שיפנה את מקומו, אלא כי כל החלופות גרועות יותר. נתניהו, לעומת זאת, צריך להכריע: האם להיזכר כמי שריסק את מדינת ישראל ופירק את מנגנון הבחירות ואת היכולת להחליף ממשל ללא שפיכות דמים, או כמנהיג היסטורי שמצליח להמציא את עצמו מחדש בפעם המי-יודע-כמה, להיפטר ממשא הגוש, לייצר לראשונה זה שנים קואליציה ציונית, להפיל את הממשל באיראן ולבסס מורשת של מנהיג שעלול להיות הגדול מכולם. אבל בשביל זה, הוא צריך להמציא את עצמו מחדש בגיל 77.
ההחלטה בידיו. גורל מדינת ישראל תלוי בהכרעה שלו, ובמו"מ בינו לבין מנהיגי האופוזיציה הציונית.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.