מהאביב הערבי לחורף המערבי
לצד ההפגנות בצרפת חשוב להיזכר במהומות בקמפוסים בארה"ב ובאירופה בשלוש השנים האחרונות ולשאול מי מממן תוכניות באקדמיה ובמערכת החינוך, מי קובע את התכנים ומה אנחנו מלמדים ילדים על המדינה בה הם חיים. פתיחות לעולם אינה מחייבת ויתור על זהות, על שייכות ועל אחריות משותפת
אסתר אוצ׳יגבה|
תגיות
בתקופת האביב הערבי הייתי סטודנטית צעירה לתואר שני בלימודי דמוקרטיה. אני זוכרת את ההתרגשות. הרשתות החברתיות היו עדיין כוח חדש יחסית ופתאום ראינו מה הן מסוגלות לעשות. אנשים יצאו לרחובות, הפילו שליטים וערערו משטרים שנראו עד אז בלתי ניתנים להזזה. במצרים, בלוב ובתימן נפלו שליטים, ואנחנו חשבנו שמתוך ההריסות יצמח משהו טוב יותר. יותר חופש, יותר זכויות, יותר דמוקרטיה.
היום אנחנו יודעים שהפלת שלטון אינה מבטיחה את מה שיבוא אחריו. במקומות רבים התקווה התחלפה במלחמות, בכאוס או בדיכוי מסוג אחר. הרשתות הצליחו לעזור לפרק את הסדר הקיים. הן לא ידעו לבנות במקומו מדינה. האירועים האלה כל כך השפיעו עליי שבעבודת הגמר בתואר כתבתי בנושא ולצד התקווה, שאלתי האם העולם המערבי הוא הבא בתור.
עברו 15 שנים והמראות שמגיעים מצרפת מחזירים אותי לשאלה הזאת. אני מסתכלת על האלימות ברחובות וחושבת על הקלות שבה חברה יכולה לאבד את האמון בעצמה ובמוסדות שלה. אני חוששת שאנחנו רואים תהליך של שחיקה. הוא מתרחש בהדרגה, עד שמה שהיה בלתי מתקבל על הדעת הופך לעוד סרטון שאנחנו מעבירים הלאה. לרשתות החברתיות יש חלק בתהליך הזה. הן אינן הסיבה היחידה, אבל הן מאפשרות לכעס להתפשט במהירות, לשקר להתלבש כאמת ולהסתה להיראות כמו עמדה לגיטימית. מאחורי חלק מהקולות עומדים חשבונות מזויפים, אינטרסים מסחריים ומערכי השפעה זרים. "הכאוס הוא סולם" אמרה הדמות של "אצבעון" בסדרה האלמותית, "משחקי הכס" ואכן כך.
התערבות זרה אינה מהווה רק חשש תיאורטי. כבר תועדו תשתיות דיגיטליות המשמשות גורמים ברוסיה ובסין למניפולציה של המידע ולפגיעה באמון בחברות דמוקרטיות. זה לא מוכיח שמדינה זרה עומדת מאחורי כל הפגנה בצרפת. זה כן מחייב אותנו לשאול מי מנסה להשפיע עלינו ולמה. כיום אפשר להגיע למיליוני אנשים דרך הטלפון שהם מחזיקים ביד. הבינה המלאכותית מרחיבה עוד יותר את היכולת הזאת: לזייף קול, לייצר תמונה ולבנות מציאות משכנעת אשר מעולם לא התרחשה.
מול כל זה, העולם הדמוקרטי עדיין מתווכח אם מותר לו להציב גבולות. כאשר אין ספק שהוא חייב. דמוקרטיות חייבות לדעת להגן על עצמן, חופש הביטוי אינו פוטר אותנו מהצורך להתמודד עם הסתה, התחזות ומימון זר. הזכות להפגין אינה מעניקה זכות להצית רחובות והחשש להיתפס כלא תקינים פוליטית לא יכול למנוע מאיתנו לדבר על בעיות שמובילים בני מיעוטים ומהגרים.
גם את הפלטפורמות החברתיות חייבים לחייב בשקיפות, לחשוף מי מממן קמפיינים, לסמן תכנים מזויפים ולהטיל אחריות על הפצת הסתה ועל פעילות מתואמת של חשבונות מתחזים. במקרים חמורים, צריך להיות מוכנים לבחון גם הגבלת פעילות של פלטפורמות שפוגעות בביטחון הלאומי.
לצד ההפגנות בצרפת חשוב להיזכר במהומות בקמפוסים בארה"ב ובאירופה בשלוש השנים האחרונות ולשאול מי מממן תוכניות באקדמיה ובמערכת החינוך, מי קובע את התכנים ומה אנחנו מלמדים ילדים על המדינה בה הם חיים. פתיחות לעולם אינה מחייבת ויתור על זהות, על שייכות ועל אחריות משותפת.
אני לא יודעת אם העולם המערבי יקרוס. אני כן חוששת שאם ימשיך להתנהל כך, הוא עלול להשתנות עד שנתקשה לזהות את הערכים שביקשנו לשמור עליהם. גם ישראל צריכה להתעורר. לצד הוויכוח הבלתי נגמר על הרפורמה המשפטית, אנחנו זקוקים לרפורמה חברתית ותקשורתית שתתמודד עם המציאות שכבר כאן. יש מקום לחופש ביטוי, לביקורת ולמחאה חריפה. חייב להיות להם מקום. אבל מדינה דמוקרטית צריכה לדעת להבחין בין אזרח שמביע עמדה לבין מערך השפעה שמתחזה לציבור ובין דיון חופשי לבין התערבות של גורמים זרים, לרבות מדינות המממנות טרור.
מה שהתחיל כאביב ערבי עלול להימשך לחורף מערבי אם העולם המערבי לא יפעל עוד היום. הגיע זמן המערב, להתעורר!
הכותבת היא בוגרת תואר שני ללימודי דמוקרטיה וגלובליזציה, סטודנטית למשפטים, חברת הנהלה באיגוד הדוברים וסופרת
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.