בסופו של דבר, אין לנו אלא אותנו

כאלה אנחנו, הישראלים. זקוקים לאיזה קיר, כדי להיות עם הגב אליו; או לאיזו קרקע, כדי להתקרב אליה במהירות – והכל כדי להתעורר, להכיר באחר, להיות אכפתיים, להושיט יד

ליאור בן עמי|

לא יודע איך זה קרה, אולי זו יכולת־על משוגעת כזאת, משהו כזה שיש רק לישראלים, אבל אתמול, 8:21 בבוקר, כשטיסה FZ1073 של פליי דובאי הסתחררה וחגה באוויר, חגנו והסתחררנו גם אנחנו, עם שלם, איתה. וכשהמטוס סטה ממסלולו, גם אנחנו, עם שלם, סטינו. וכשהוא צלל, כמעט 20 אלף רגל, הקרקע מתקרבת במהירות, צללנו איתו. וכשהנוסעים הישראלים, מלאי התושייה, מלאי הגבורה, נאבקו לחיים בידיים חשופות, נאבקנו לחיים איתם. לא השארנו אותם לבד. אחים לא משאירים לבד. וכשהוא, המטוס, נעלם, ולא הופיע באפליקציית המעקב, לא היה אותנו. עם שלם, לא היה אותנו.

לא הייתי בטיסה ההיא. ובכל זאת, בבוקר של אתמול, כשקוד המצוקה, 7700, הופעל מאי שם במזרח התיכון, מגובה 34 אלף רגל, פתאום מצאתי את עצמי על מושב D31, ליד המעבר, מיטלטל באוויר. לידי, באמצע, ישב ההוא, שביום יום אין לו שם, יש לו אג'נדה. סתם, ביביסט. וצמוד אליו, ליד החלון, ישב עוד סתם, הקפלניסט. וממול, לא רחוק, המשיחיסט. והרל"ביסט. וההייטקיסט. והשופריסט. והחרדיסט, שרק אתמול הפגין. והבוגדיניסט, שרק אתמול, לכו תדעו למי סימס. והתל אביביסט שלא הקים סוכה.

לא הייתי בטיסה ההיא. ובכל זאת, בבוקר של אתמול, כשקוד המצוקה, 7700, הופעל מאי שם במזרח התיכון, מגובה 34 אלף רגל, פתאום מצאתי את עצמי על מושב D31, ליד המעבר, מיטלטל באוויר

עם שלם, חבוט, למוד אסונות ושנאות, אולי יותר מכל עם בהיסטוריה, הצטופף שם, במטוס קטן, מתנדנד באוויר. לא קבוצות, לא כינויים, עם. וכולנו החזקנו חזק. אולי אפילו נתנו ידיים, לא זוכר. והתפללנו. התפללנו! ופתאום היה לנו אלוהים אחד. ופתאום היה לנו שם אחד, ישראל. ופתאום היינו דבוקה שנאבקת יחד. והייתה לנו עוצמה. והייתה לנו מטרה: להישאר יחד, עם, באוויר, חיים. לא להתרסק בבודדים לקרקע.

כאלה אנחנו, הישראלים. זקוקים לאיזה קיר, כדי להיות עם הגב אליו; או לאיזו קרקע, כדי להתקרב אליה במהירות – והכל כדי להתעורר. כדי להכיר באחר. כדי להיות אכפתיים. כדי להושיט יד. כדי להיזכר בסיבה שבגללה אנחנו כאן, בארץ הזו, מלכתחילה. כדי להבין שבחוץ, מעבר לגבולות, לעולם תהיה יותר שנאה כלפינו, מכמה שנוכל לייצר אחד כלפי השני, גם אם נעבוד על טורבינות 24/7. ואנחנו עובדים. ברור שעובדים.

ההבנה הזו, שאין לנו אלא מלבד אותנו, הבנה שנוחתת בעת צרה, כולנו יודעים, היא זמנית לאותה עת הצרה. או לעת קופון. אחחח אם לא היה אתמול את הפוליטיקאים בסביבה, שמתלהמים וגוזרים קופונים פוליטיים – בכל זאת, בחירות לפניהם – אולי היינו יכולים למשוך עוד קצת את הרגע.

אז יש טיסת השוקולד, ויש טיסת הגיבורים. כמו שיש עם בימי קיטוב, ועם בשעת צרה. ושניהם זה אנחנו. שני צדדים של אותו עם. נאבק, שורד, מפוכח, מחפש, קרוע בין הרס עצמי לתקומה. בין אוויר פסגות למתחת לאדמה. בין יהודה וישראל לבין אין לנו ארץ אחרת.

אלוהים, בבקשה, תעשה שנהיה ביחד, לא רק כשהמטוס צולל וסופרים אחורה לקרקע; תעשה שגם ביום יום, כשהפילוג והשנאה מתפשטים, ואין קוד 7700 שיתריע, נבחין שאנחנו צוללים.